יש לי דודים רחוקים הגרים בחיפה, חלקם בשכונות המעורבות, חלקם ממש על הכרמל. הם מהצד הסורי של המשפחה, ובכל שמחה משפחתית, גם אם היא נחגגת במרחק של 100 או 150 מטר דרומית לחיפה, דואגת דודתי הבת–ימית להכין שלטים זוהרים שעליהם כתוב “שמור לחיפאים", להניח אותם על השולחנות המפוארים ביותר באולם, ובזמן קבלת האורחים לשוטט על ידם ולוודא שאף אחד לא תופס את מקומם.

כשהייתי ילדה והיו מגיעים הדודים החיפאים במלוא פמלייתם, הייתי תופסת את שולי חולצתו של אבי ועומדת מאחוריו סמוקה וביישנית. הם לא היו מהדודים שאיתם חוגגים את ליל הסדר ובטח לא כאלו המזמינים לימי הולדת או לאירועים מצומצמים, מפאת המרחק, מכאן שלא הכרתי אותם כמו את שאר דודי.

משפחתו של אבי באה מדמשק, שפעם עוד הייתה יפה, והם תמיד נראו לי שונים. לא היו להם קפריזות ומצבי רוח משתנים, ולהבדיל ממשפחתה התוניסאית של אמי (שגם אותה אני אוהבת עד כלות) במשפחתו של אבי לא היו רכילויות, ובסיום כל ארוחה התנהלה מסורת של שירה בציבור, משירי תורה, מזמורים ופיוטים ועד לגשש החיוור, גשר הירקון והשלושרים. הם משוחחים בענווה זה עם זה, וההומור, הקבלה ללא סייגים או קריטריונים משונים והאהבה העזה לארץ ישראל ניכרים בכל מפגש כזה או אחר.

נחזור לדודים מחיפה. אם את הלך חייהם של דודי הבת ימים, החולונים והראשל"צים אני מוקירה, את דרך הארץ של דודי החיפאים אני מעריצה, יש להם ניחוח שונה. משהו צפוני, רגוע יותר, חיוכים ענווים ועיניים טובות. גם עכשיו, בזקנתם של חלק מהם (ויש כאלו שעברו את ה–80) דואגים ילדיהם ונכדיהם לשמר את הקשר ולבוא איתם אל האירועים, גם אם בחוץ סופה סוערת, עתות מלחמה או משבר משפחתי. הם לא יקדישו לכך מחשבה מיותרת, כשאנו מזמינים - הם באים, נשארים עד המנה האחרונה, אף על פי שמצפה להם דרך חזרה ארוכה בשעה מאוחרת, ומפעם לפעם גם מגיעים אל רחבת הריקודים, מוחאים מעט כפיים, מחייכים, מצטלמים ושבים אל מקומם.

אתם יודעים, משונה, אבל אני לא זוכרת שאי־פעם נסעתי לאירוע שלהם. אבי, אחיו, דודַי, נסעו, כמובן, אבל אני לא זוכרת פעם אחת שהתארחתי אצלם, לא כי לא הזמינו, כי לא יצא. נסיבות החיים אני מניחה. גם את העיר כמעט לא פקדתי עד לפני שלוש שנים, בלילה קר אחד עם איזה בחור אחד, כשאורות הסילבסטר נוצצים ומפיגים כל בדידות. בזמן האחרון יוצא לי לבקר הרבה בחיפה. אני מרצה שם לא מעט וגם ההרצאה האחרונה, באמצע קניון גדול, עם מיקרופון חצי מפורק, עוברי אורח שהמשיכו בקניותיהם וכיסאות כתר שחוקים לכל מי שרצה לבוא ולשמוע, והייתי מוקסמת, כי הכיסאות התמלאו תוך חמש דקות מתחילת ההרצאה ובסופה גם אלו עם השקיות בידיהם כבר עמדו ומחאו כפיים.

יש משהו בחיפה, משהו מעט חוצלארצי, פחות עקשן מתל אביב, פחות תחרותי ופחות מתיש. לא מזמן הזמינה אותי אישה נפלאה בשם אימאן לארוחת ערב אצלה בבית. אימאן בסטוני היא פובליציסטית, מובילת דעה, אישה נחושה ומרשימה עד מאוד. כשנכנסנו אני ובן זוגי לביתה הגדול באחד מרחובותיה הגבוהים של חיפה, פערתי עיני בתדהמה (ועל בורותי סלחו לי כשם שהיא סלחה). הבית היה בורגני, שלוש פלזמות ענקיות נתלו בו, המטבח מפואר, הספות מעור, ואחת מבנותיה, יפה כל כך, לבשה מכנסיים קצרים וגופייה, ושאלה את בן זוגי אם הוא איש של קוניאק או ליקר. כשאחזנו שנינו בכוסות קוניאק (שאותן חיממה הנערה מראש, כמו מקצוענית של ממש) יצאנו אל החצר. עצים גבוהים, תאורה רגועה ושולחן ארוך המלא בכל טוב.

בעלה של אימאן, עורך דין מצליח, טיפל במנגל. לא יודעת איך הוא עשה את זה, אבל משראה שבן זוגי מעט חסר ביטחון, לקח אותו תחת חסותו ובילה איתו עד סוף הערב, לימד אותו את סודות הבשר, על שחיטה נכונה, ובכל פעם שהתרוקנה כוסו מילא לו עוד אחת.

במהלך הערב הגיעו עוד ועוד חברים של אימאן ושל בעלה. מוסלמים, אחמדים (זרם באסלאם), יהודים, אני חושבת שהיו גם כמה נוצרים, כולנו ישבנו מפוצצים מאוכל ומבוסמים מכוהל, סביב השולחן ושוחחנו על הכל, מפוליטיקה ועד החמצות שנחלנו בחיינו.

גרתי ביפו ארבע שנים, על כך סיפרתי לכם לא פעם, שכני המוסלמים היו לי כאחים של ממש, עם חלקם אני בקשר עד היום, אבל כשניסיתי לבקש קצת יותר, דווקא שם, מטר וחצי מתל אביב, נתקלתי בחומה. היא לא הייתה בצורה, יש תקווה גם ביפו. אבל באותו ערב חיפה נתנה לי מבט אחר, ליברלי יותר, מכיל ומזוקק מאוד.

לפעמים נדמה לי שחיפה נעלמת לנו מהעין, לא מדברים עליה מספיק, אף אחד לא אומר מילה על קיבוץ הגלויות שבה, על האבנים הירושלמיות שמהן בנויים הבתים, על ההצגות התל אביביות שחלקם נכתב פה, על ידי החיפאים, ועל הפאבים, הברים והמסעדות, שמנסים לצאת מעט מאזור הנוחות ולהביא משהו אחר (אתמול הייתי במסעדת בוקרים כזו, קילפתי בוטנים ואת הקליפות השלכתי לרצפה, כאילו אני בטקסס).

מאז שגיליתי את העיר הגדולה הזו, שאתה יכול להסתובב בה שעות בלי לדעת שאתה בעצם נוסע בסיבובים, הבנתי מעט יותר, את דודי, את החיוביות המלווה את חייהם, ואת הקשר, שגם אם הוא לא נוח פיזית כל כך, הם מסרבים להתיר.

את סוף השבוע האחרון ביליתי עם בן זוגי במלון בחיפה, כך, בספונטניות, לקחנו חדר המשקיף לנמל הגדול, ואת רוב הזמן בילינו מול החלון. ללילה הזה היה פוטנציאל רומנטי, פקידת הקבלה אף שלחה לנו עוגת שוקולד בצורת לב, המליצה על מקומות וחייכה אלינו לפעמים גם ללא קשר לנושא השיחה. אבל באמצע הלילה חום גופי עלה ל–40 מעלות, החזה החל לכאוב לי ולבסוף בילינו במיון כשאני עם דלקת ריאות שהחליטה לתקוף בתזמון מציק ומושלם

שני רופאים עמדו מולי, שניהם בדיוק הסירו את תגי השם שלהם לאחר משמרת לילה מעייפת. “את נראית לא טוב", אמר אחד מהם, וואל שמו. “שטויות, לא משהו שקצת איפור לא יסדר", הוסיף השני, עידן שמו. את שמות משפחתם לא אציין מפאת פרטיותם, אבל כבר הבנתם לאיזה מגזר משתייך כל אחד מהם. הם סירבו לעזוב אותי עד שדאגו שאקבל טיפול ראוי, ולפני שיצאו מבית החולים ניגשו לאחל לי בריאות איתנה. עידן שאל את וואל אם הוא מגיע למסיבת הפורים של בית החולים, וואל צחק ואמר שלא זכור לו שזה החג שלו. “אז מתי לאסוף אותך?", שאל עידן, וואל חייך וענה “תשע". אני ובן זוגי צחקנו ואני נשבעת שפתאום, הריאות, אף על פי שהתאמצו להציק כל כך, נראו לי זניחות.

יום אחד אערוך גם אני אירוע גדול. לא יודעת אם זו תהיה חתונה, ברית לילד, מסיבה להולדת ילדה או סתם איזו השקת ספר מוגזמת, אבל אני בטוחה, שסביב השולחנות הכי מפוארים והכי רחוקים מהרמקולים המעיקים, יישבו החיפאים, אימאן, דודי האהובים ושני הרופאים.

סעו לבקר את חיפה מדי פעם,

יש שם טוב,

טוב, שמשום מה נתקע בפקקים

ועדיין לא הגיע אלינו.