עם שוך סערת יגאל וינשטיין, רציתי להתעכב רגע דווקא על אנשים שאומרים: "אני לא אוהב את הטון אבל בואו נדבר על התוכן", או "לא הייתי מתבטא כמוהו אבל אני מסכים איתו עקרונית", או "נעזוב את הרטוריקה בצד, ונתייחס עניינית לדבריו". ואז הם מדברים בצורה נימוסית על הנושא ששנוי לכאורה במחלוקת, והוא שירות נשים בתפקידים קרביים בצה"ל. או על היכולת של הצבא להחליש את האמונה של נשים ("הן לא יוצאות יהודיות בקצה"), כאילו הם מפחדים שאלוהים לא כזה משכנע, כך שמספיקה תקופה של כמה שבועות בחברת חיילים חילוניים כדי שכל בת מלך פנימה תהפוך לכל זורמת החוצה, וכל מה שבחורה צנועה תרצה הוא להתחיל לטרוף את החיים בביסים גדולים, למצוא בחורים ולצאת למועדונים בשבת, רחמנא ליצלן.

אבל כשאתה רואה רב נואם בציבור, גם אם זה בפני צאן מרעיתו, אתה מצפה ממנו לתפריט שמורכב ממנה ראשונה של דיבור בגובה העיניים, מוגש על מצע של דבר חוכמה, מתובל בציטוט חכם ומושרה בפרשנות מעניינת, ולא שיבוא עם קערה של גולש וישפוך לי אותה על הראש. כלומר, זו לא רק הדעה, זו בהחלט גם הנימה. לא סתם בתחרות בין דרך ארץ לתורה, דרך ארץ לקחה בהליכה. ולכן, להיות רק ענייני בעניינו של הרב יגאל זה לא לעניין.

הצורה היא חלק מהתוכן, לא רק בנאומים של רבנים, אלא בכלל, אלוהים נמצא גם באריזה. ואין צורך לחשוד בי ברדידות ובשטחיות, אני מודה באשמה מראש. למשל, כשאני צופה בחדשות, עוד לפני הפרטים החדשים על הסיכוי לתהליך שלום, ולפני הידיעות על חקירות נתניהו, ולפני הדיווח על ההריון המרגש של שרית חדד, אני קודם כל מסתכל מה יונית לוי לובשת. את החדשות של טלי מורנו לעתים קשה לי לצרוך כשהיא עוטה וסט, השרשראות של אושרת קוטלר יכולות להוציא אותי מריכוז, וגם עניבה צורמת של קושמרו תגרום לי להעביר ערוץ בלחץ.

האריזה משכנעת להתקרב ולהתעניין או לסגת ולהתרחק. קחו למשל אריזה נפלאה של כותרת לכתבה: "חמשת המאכלים הבריאים בעולם". כל אדם בר דעת וקיבה יתעניין לראות מה מסתתר מאחורי הכותרת הזאת, כי זה מה שעובר לנו בתודעה כשאנחנו רואים אותה: 1. זה רק חמישה, זה לא הרבה לקרוא. 2. אני אנסה לזכור אותם ואחיה חיי נצח. 3. אני גם ככה בעבודה ואין לי מה לעשות.

אחרי שפתחת וקראת (תפוז, אבוקדו, תה ירוק, מים, עגבנייה), אתה כמובן מתעלם מהתוכן וממשיך לבלוס בייגלה. כי: 1. אני אוכל רק קצת, לא יקרה כלום. 2. גם ככה התחלתי לנשנש, חבל לזרוק. 3. אני בעבודה ואין לי מה לעשות. 4. האריזה מפתה ויש עליה וי עם עיגול ירוק שכתוב עליו "מכיל רק רכיבים טבעיים", כנראה שזה המקום השישי ברשימת המאכלים הבריאים, ולא היה להם מקום.

זה אף פעם לא רק ה"מה" אלא גם ה"איך". וכחנים מקצועיים מסוגלים לריב שעות בנושא המסעיר: איזה טלפון סלולרי עדיף. הוויכוחים הגדולים בהיסטוריה של המדינה היו אידיאולוגיים: לייבש את הביצות, לנהל מסחר עם גרמניה, מיהו יהודי. היום הוויכוח הוא על ממשק. אבל הצורה יכולה ללמד המון על הבדלים במבנה האישיות. מהיכרותי עם אלה ועם אלה, אני יודע לספר שבעלי אנדרואיד (חביבים, אנושיים, מסודרים, כלומר אני) שונים לגמרי מאייפוניסטים (שהם מעירי הערות, הם גם עבדו קשה כל היום ולא ישכחו לספר על זה, וכמובן, הם תמיד צודקים, כלומר אשתי).

הרשת החברתית האהובה עלי בזמן האחרון היא הטוויטר, שבואו נודה, לא ממש הצליחה להתנחל בלבבות של הישראלי הממוצע, ונותרה נחלתם העזובה של פוליטיקאים ואנשי ברנז'ה. ככה זה כשחרב 140 התווים מונפת. הישראלי מעדיף את הפייסבוק, עולם שכולו משפטים שלא נגמרים ונאומים מתלהמים בזכות או כנגד. מקום אידיאלי להוסיף רגשונים וצ'פחות מילוליות כמו "חחחח כפרה הרגת אותי עכשיו" וכמה שיותר סימני קריאה. הטוויטר נימוסי יותר, מחייב אותך לערוך את עצמך. לחשוב מה נכנס ומה לא. להקדיש מחשבה לכל מילה שאתה כותב. הצורה מלמדת על התוכן. בטוויטר, בבייגלה וגם בדברים של כבוד הרב.