פרולוג:
גופי קטן ומתנמך
אבל ראשי כל כך גבוה
עד שאפילו אם אלך
לא אתבונן לאן אבואה
שקיעה ורודה על סף הרחוב
ורחוב כמנהרה של תכלת
מי שיגיע עד הסוף
ירצה לבכות מרוב תוחלת
(נ. אלתרמן)
הוא נפטר בשבת, 28 במרץ 1970, בחמש בבוקר. למחרת הופיעו שתי מודעות אבל בעמוד הראשי ב"מעריב". "מעריב מתאבל על מות נתן אלתרמן" היה כתוב באחת ועל מודעת האבל השנייה, שבה נכתב "נפלה עטרת ראשנו - נתן אלתרמן איננו" חתומה התנועה למען ארץ ישראל השלמה.
בצוואתו הוא ביקש "בלי הספדים" ו"להיקבר בין סתם יהודים". זו הסיבה לכך שהוא לא נקבר בבית העלמין ברחוב טרומפלדור בתל אביב שם טמון אביו, אלא בקריית שאול, שם קבורה אמו.
העצים שעלו מן הטל,
נוצצים כזכוכית ומתכת.
להביט לא אחדל
ולנשום לא אחדל
ואמות ואוסיף ללכת.
(נ. אלתרמן)
תמונה ראשונה
נסיך הזמר והפזמון שלנו הלך לעולמו כשהוא רק בן 60, והשאיר לנו את השירים שלו, שרבים מאיתנו יודעים לצטט אותם בעל פה ואת הפזמונים שלו ששרנו ועדיין אנחנו ממשיכים לשיר אותם.
פעם, באיזה משאל שערך איזה עיתון לקראת איזה חג, נשאלתי מהו השיר העברי של כל הזמנים האהוב עלי ביותר. השואל היה מוכן לתת לי 24 שעות למחשבה. "לא צריך", עניתי, "אני יודע מהו השיר העברי האהוב עלי ביותר". זו בלדה שנכתבה ב־1948 במלחמת העצמאות. אין בשיר הזה הרבה מילים, אבל יש בו הרבה אלתרמן. בכל שורה יש רק ארבע מילים שאחת מהן שבה וחוזרת פעמיים בכל שורה. דווקא המינימליזם הזה בשיר הערש שמספר סיפור שלם על האחד שהיה לטרף והשני שמת בחרב ועל זה שנותר אבל את שמך לא זכר, דווקא המילים המועטות שנבחרו ושובצו אחת אחת כמו במלאכת מחשבת של צורפות מדויקת, הופכים את השיר הזה למה שהוא. ועובדה, כמעט 70 שנה עברו מאז נכתב השיר, ועדיין כולנו מכירים אותו, מבצעים אותו ושרים אותו. עוד ועוד זמרים מאמצים אותו מאז ביצעה אותו לראשונה שושנה דמארי על במת תיאטרון "לי לה לו" - אסתר עופרים ואריק איינשטיין ויהורם גאון ואפילו זהבה בן. כי זה טיבו של שיר עם, ואלתרמן היה המשורר שהעניק לנו בצד ספרי השירה המפעימים, המרגשים והמטלטלים שלו, את שירי העם הכי יפים שהם הכי שלנו.
לילה לילה הרוח גוברת.
לילה לילה הומה הצמרת
לילה לילה רק את מחכה.
נומי נומי, הדרך ריקה.
נומי נומי, הדרך ריקה.
תמונה שנייה
את שלמה המלך ושלמי הסנדלר של אלתרמן (על פי מחזהו של סמי גרונימן) הכרתי אישית, כי אני הייתי שניהם. את ההצגה הזו ביים המדריך שלנו יעקב בנאי, אחיו הבכור של יוסי ואבא של אהוד, בחוג לדרמה בגימנסיה "דביר" ברמת גן. זה היה שנתיים לפני שכל המדינה הכירה אותם בדמותו של אילי גורליצקי. אני הייתי שלמה ושלמי שנתיים לפניו. הייתי כנראה מוצלח. אמא שלי אומרת שרק בגלל זה העלו אותי לכיתה י"ב. טוב, זה ההומור הגלילי של אמי הצפתית.
אבל חרוזיו של אלתרמן המתגלגלים על הלשון וממתיקים את החך כמו מעדן, אותם אי אפשר לשכוח. גלגלת אותם פעם אחת בלשונך, והם יישארו איתך לתמיד. אפילו היום אני יכול לקפוץ לתפקיד שלמה ושלמי בלי הרבה חזרות. הוא פשוט נמצא אצלי במאגר האלתרמני שלי, שעדיין הולך ותופח ומתמלא כל הזמן עוד ועוד.
היא - את מלכי אוהבת
ומלכי – אני הוא.
בוגדת בי איתי
טירוף. טירוף של מי הוא?
אני גוזל אשתי ממני
אללי!
הקנאה אוכלת בי
בגלל אהבתה אלי!
...אותי, משמע אותו
אותו, משמע אותי
יוצא מזה...
אני יוצא מדעתי!
אתנחתא
ענקיותו של אלתרמן המשורר, שהיה ראש וראשון ללא עוררין, האפילה על נתן האיש שכנראה לא היה מהאנשים החביבים והנחמדים מאירי הפנים. גם סיפור אהבתו לציירת צילה בינדר, האישה האחרת שלו, נלחש רק בפי יודעי דבר. נו טוב, למזלם כל זה היה לפני עידן הפפראצי וטורי הרכילות. רק הקרובים אליו מאוד ראו אותו ברגעים הפחות משובבי נפש. כמו שהעיד עליו יעקב אורלנד, מעריצו המושבע שהיה לו ידיד נפש, בספרו "נתן היה אומר":
בין כוסית ראשונה לשלישית היה כפי שהכירוהו כולם - חכם, מפוכח, שנון, רתוע, מקשיב, שתקן.
בין שלישית לחמישית או שישית, היה סגור לבו נפתח
ואלוהים הציץ מתוכו, נדיב וטוב עין...
משחצה את גבול הקיבולת האחרונה הייתה דעתו משתבשת
והפך להיות רע ולחוש ברע.
נעשה זר ונמהר ופוגע ואכזר מאוד, והיה קשה לנו להאמין
כי פיו הוא הדובר דברים שאין הנייר סובלם...
ברח מפני סובביו ונמלט אל אחת הפחתות בחצר.
תקע אצבע בבית בליעתו והטיל כל קיאו החוצה.
לשבחו ייאמר שהקפיד להיוותר שם לבדו...
ונשאנוהו בשניים לביתו, בן עמי 7, קומה ג', אצל הכיכר,...
והיינו מצלצלים בדלת, שתיים או שלוש אחר חצות,
ואמו, או רחל, פתחו לנו, מורגלות מזה כבר, תרדמה על עיניהן
מביטות בנושאים ובנשוא ומפטירות עצובות, כמו עצב רעיה ואם:
"נו, תכניסו אותו לשם. אבל בשקט. הילדה ישנה"...
תמונה שלישית
"אני לא יכולה לראות טלוויזיה ולא מסוגלת אפילו לקרוא. אז אני נזכרת בשירים שידעתי לדקלם ומנסה לשחזר". ככה אמרה לי דליה למדני, חברתי הטובה, בהוספיס בתל השומר. דליה נזכרה בשתי שורות של שיר. היא זכרה רק שתי שורות: "שני רעים יצאו לדרך/ מי מהם ישוב בוגד". אלתרמן. אמרתי לה. זה שיר של נתן אלתרמן.
אתה בטוח? שאלה בפקפוק.
כשדליה שואלת אם אתה בטוח, אז אתה פתאום לא כל כך בטוח.
אבדוק. הבטחתי.
ותבדוק גם למה אחד מהם ישוב בוגד.
חזרתי עם השיר. ברור שזה של נתן אלתרמן. שם השיר "דרך נתיבה" והוא נכתב כנראה במלחמת העולם השנייה. ועל השאלה למה אחד מהם ישוב בוגד נכתבו תלים של מאמרים ומחקרים.
כשדליה נפטרה לפני שבועיים, נשארתי אני עם התהייה למה היא נזכרה דווקא בשיר הזה ולמה היא ביקשה דווקא ממני לברר ולבדוק ולמה דווקא השיר הזה הוא השיר האחרון שעליו דיברנו. על התהיות האלה כנראה שכבר אשאר ללא מענה.
...לא ענית לי עוד, הדרך,
לא ענית, ליל יוקד:
שני אחים הלכו בדרך,
מי מהם ישוב בוגד?
ועת נפל שני מבין השניים,
עת נח רחב כתפיים וחזה,
נשאו רוחות את שני הבחוריים,
נשאו רוחות שיר־זמר שכזה:
דרך, דרך נתיבה,
דרך, דרך, ערבה,
לרגבייך אין חוקים,
לנופלייך אין מקים.
ויודעת את, הדרך,
ואני, הרוח, עד
רק המת בך, דרך, דרך,
לא ישוב ממך בוגד.
אפילוג
סיפור ששמעתי מחיים ישראלי המנוח. מי שהיה המנכ"ל המיתולוגי של משרד הביטחון. פעם קרא בן־גוריון לאלתרמן ואמר לו: "סיפרו לי שאתה עדיין משתמש במקרר הישן. זה ששמים בו בלוקים של קרח. זה לא יאה למשורר במעמדך. על כן החלטנו להעניק לך מקרר חשמלי. פריג'ידר".
אלתרמן דחה את ההצעה.
"זה ישר וחוקי", אמר בן־גוריון, "יש לנו תקציב מיוחד לסיוע לאנשי רוח".
אלתרמן סירב בנימוס.
"מה הבעיה?", שאל בן־גוריון. "תוכל להמשיך לכתוב עלי דברים רעים".
"לא מזה אני חושש", אמר אלתרמן.
"אלא ממה?", שאל בן־גוריון.
"שלא אוכל לכתוב עליך דברים טובים", ענה אלתרמן.
אל הבל ניגש אביו,
ניגשת אליו אמו.
אמור לנו, בננו, עכשיו
אם אתה מת או לא.
ועונה הוא להם עד עכשיו
לא היה בעולם איש מת.
אינני יודע אבי, אמי,
מאין הנשמה יוצאת.
אולי היא יוצאת מן העור,
אולי היא יוצאת מן הלב.
אולי היא יוצאת מן הפה
אשר נהפך כוזב.
(נ. אלתרמן)