כשנשאל בזמנו ראש ממשלת בריטניה הלורד פלמרסטון מה הייתה הבעיה בפרובינציה הגרמנית שלזוויג־הולשטיין, שגרמה למלחמה בין דניה לפרוסיה, השיב שרק שלושה אנשים באמת ידעו את התשובה: הנסיך אלברט שמת, פרופסור גרמני אחד שנמצא בבית משוגעים והוא עצמו, שהספיק בינתיים לשכוח את כל הפרטים. תשובה ברוח דומה תתקבל כנראה אם ביום מן הימים יישאלו היסטוריונים מדוע בחודש מרץ 2017 עמד גורלה של ממשלת ישראל על בלימה בגלל משבר בעניין תקשורתי. הרי מרבית אזרחי ישראל לא מתעניינים במחלוקת בין רשות השידור לתאגיד השידור, ובוודאי שאינם רואים בכך סיבה מספקת לבחירות.
בינתיים אומנם הושגה פשרה בין הצדדים - ועל כך יש לברך - שנוגעת יותר ליחסי הכוחות הפוליטיים מאשר לעניין השידור הציבורי עצמו, אך ספק רב אם גם עכשיו ממש מעניין את הציבור אם מי שמקריא לו את החדשות או מגיש את תוכניות הבידור מקבל את תלוש המשכורת שלו מהרשות, מהתאגיד או מחברת החדשות החדשה. ברם, למרבה האירוניה אולי דווקא יש הצדקה לבחירות חדשות, אך מסיבות שונות לגמרי. במזרח התיכון שורר מצב מדיני וביטחוני חדש, שמקפל בתוכו הן סיכויים והן איומים. גרמו לכך צירוף של דברים: מדיניות החוץ הכושלת של ממשל ברק אובמה והסיכוי לתפנית חיובית מצד ממשל דונלד טראמפ; שותפות האינטרסים בין ישראל למדינות ערב הסוניות בנושא איראן וחסימת מגמות ההתפשטות השיעית; תופעת דאע"ש וארגוני הטרור האסלאמיסטיים האחרים והתוהו ובוהו הכללי בכל האזור. ישראל השכילה לנצל את המצבים החדשים האלה לחיזוק מעמדה הגיאו־פוליטי והאסטרטגי, ועקב זאת, קיימים גם אופקים חדשים לסכסוך הישראלי־פלסטיני.
נראה שגם הנשיא טראמפ איננו "נעול" על הגישה החונקת של קודמו בכמה שאלות מפתח, כגון הבנייה בירושלים, מעבר לקו הירוק ובגושי היישובים הגדולים, הגם שכמו כל הממשלים לפניו, גם הוא תומך עקרונית בנוסחת שתי המדינות. ראש הממשלה נתניהו מוביל כעת מהלך מדיני מפוכח, כדי להבטיח את מרב האינטרסים העיקריים של ישראל, לרבות גבולות ביטחון, אחדות ירושלים, הבנייה בגושי היישובים ומניעת הקמתה של ישות פלסטינית ריבונית שתהיה איום ביטחוני על מדינת ישראל. מהלכים אלה גם ימנעו את קיום חזון הבלהות של מדינה אחת לשני העמים, שפירושה האמיתי הוא הטבעת חזון מדינת היהודים בים הערבי. שלא נטעה: כפי שאנחנו לומדים בימים אלה, שום דבר מהנושאים האלה איננו מובטח גם בתקופת טראמפ, אך קיימת כיום שעת כושר נדירה יותר מאי פעם לקדמם. אך האם הרכב הממשלה הנוכחית, על סתירותיה וניגודיה הפנימיים, יאפשר זאת, או שמא באמת ניאלץ ללכת לבחירות חדשות?
החלופה הטובה יותר היא הקמת ממשלת אחדות של כל המפלגות הציוניות (גם ש"ס והמפלגות החרדיות האחרות הן ציוניות באופן מעשי), אך הסיכוי שהמחנה הציוני, שדומה יותר לצריף מט ליפול מאשר למחנה של ממש, ויאיר לפיד המסונוור מהסקרים המתעתעים, ייענו לגודל השעה, כנראה קלוש. כך שאלא אם כן יקרה הנס וכל מרכיבי הקואליציה יתעשתו, ייתכן שישראל באמת תצטרך ללכת לבחירות.
הכותב שימש בעבר שגריר ישראל בארצות הברית