27 שנים של שירות בחיל השריון. זה הרבה זמן בכל קנה מידה. מחייל ועד קצין השריון הראשי של צה"ל. כל כך הרבה דברים התרחשו, השתנו. פגשתי אנשים ופיקדתי עליהם, התבגרתי, הקמתי משפחה, לחמתי תחת אש, איבדתי חיילים ומפקדים במעלה הדרך. מחשבות על החלטות שקיבלתי, על גודל האחריות. ההתלבטויות הבלתי נגמרות אשר לדרך שבה קיבלתי החלטות, נכונות ההחלטות. מחשבות רבות על המשפחות השכולות.



פסיפס ישראלי. כך כיניתי את צוות הטנק שנהרג בפעילות מבצעית בצפון רצועת עזה בפברואר 2003, כשאני מפקד הגדוד. ארבעה לוחמים – דורון כהן ז”ל מפקד הטנק, אלכסיי בליצקי ז”ל הטען, איתי מזרחי ז”ל הנהג ונועם בהגון ז”ל התותחן - הרכיבו פסיפס ישראלי: פרפיריה, מרכז, עולה חדש ותלמיד ישיבה. מכל קצוות הארץ ואף מחוצה לה. כך הוא חיל השריון, פסיפס של אנשים.



תא"ל גיא חסון. 27 שנים של שירות בחיל השריון זה הרבה זמן. צילום: דובר צה"לתא"ל גיא חסון. 27 שנים של שירות בחיל השריון זה הרבה זמן. צילום: דובר צה"ל



מצאתי עצמי לא פעם בחיפוש אחר מילים לנחמה. מה אפשר לומר למשפחה שכולה? לא פעם נשאלתי, “מה אומרים למשפחה ששכלה אחד מבניה? מה אפשר לומר כדי לנחם משפחה שאיבדה את בנה בקרב?”. אם אפשר למצוא נחמה, עניתי לעצמי, אז היא נטועה עמוק וחזק בתחושת השליחות. אותם אלה שלא שבו, בחרו להיות שם.



זו הייתה החלטה אמיצה ואחראית מבחינתם. לא עמדה בפניהם שום אופציה אחרת לבד להיות שם. להיות שם למען כולנו. להיות שם עבור חבריהם לנשק, עבור מפקדיהם ופקודיהם. להיות נחושים לנצח, כי הם האמינו בדרך. בדרך השליחות. בדרך של לוחמים. בדרך שכולם בשביל אחד ואחד בשביל כולם. כך נכון לנהוג בחייל יצוק מפלדה, שבו האדם שבטנק ינצח. ברעות שריונאים.