לא אוהב לקרוא ספרים. לא גאה בזה אבל גם לא מתבייש. זה לא אומר שלא קראתי כמה אבל עקרונית – לא מחבב ספריות, לא ארבע במאה ולא יד שנייה. אף פעם לא הוקסמתי מריחו של קלף הכריכה או מניחוחו של מדף רעוע המחזיק את הקומדיה האלוהית של דנטה. ספרים מעייפים אותי, הם מחוללי פזילה משובחים ומג'נני מוח מעולים. ועדיין, אני מבין למה חשוב שהאופציה לקרוא אותם תהיה נגישה לכל איש, אישה וילד.

כמו בכל סיפור טוב זה התחיל עוד בבית הספר, בתפילות. באותו רגע שפתחתי את הסידור וקראתי את תפילת שחרית, היא נמאסה עליי שלושה משפטים אחרי "מודה אני". זה המשיך בשיעורים עם שינון דפי הגמרא ונגמר בקיצור שולחן ערוך לקראת סיום יום לימודים, שהסתכם בדקלום משניות ואכילת חומשים. יש לשלול הפרעת קשב וריכוז, אף פעם לא הובחנתי כאחד כזה – ההיפך, אני סובל מריכוז יתר, אני כל כך שקוע במילה הכתובה עד שהיא בולעת אותי וגורמת לי להישאר בבטנה עד שגורם חיצוני אחר מושך אותי החוצה. זה רק ספרים ימ"ש, רק הם.



אני יכול להגיד שכתבות מוספים, חוברות ספורט ומגזינים גמעתי כמו נאקה בלב מדבר. גם היום. עם האינטרנט, המאמרים, הפוסטים, ושאר הטקסטים הזמינים אין לי בעיה. יש לי בעיה עם הספרים. עם מה שהם סוחבים איתם, עם האורך והעובי, הגובה והרצינות, המעמסה והפאתוס. אני ביבלופוב למהדרין. ספרים הם קבצי סטטוסים עתיקים ששרדו את האבולוציה והמהפכה הטכנולוגית, הם אף ראויים להערכה על כך, אבל כבדים לי מדי.

בשביל להשלים את לימודיי הצטרכתי לקרוא באופן מאסיבי כמה שנחשבים טובים, זה לא שהתנתקתי מהם לגמרי, קורא ולא אוהב. סרטים אני אוהב ואני יכול להבין אם ייוולדו צאצאים חדשים שלא יאהבו סרטים, גם הם עוד חוליה מקשרת לדבר הבא באמנות. גם הם יעייפו בתצורתם הראשונית, כי ככל שהם מתפתחים הם מסקרנים יותר, בתנאי שהאיכות תעלה ותחדש. 
 

הו קלסיציסטים! אל נא היבהלו מבורות, יש עוד דרכים להעביר תמות והיסטוריה, לא הכל קם ונופל על ספרים. רבותיי, ספרים הם רק ספרים, כי גם מי שלא הקשיב למוזיקה קלאסית מימיו עדיין יידע להעריך הרמוניות ומלודיות. האמנות מקופלת בתוך הז'אנרים החדשים, הם תלויים בהם וקשורים האחד בשני במנעולי יהלום. ההיפך, אם לא תתנתקו מאימת המחיקה רק תעקרו ותסרסו אמנים חדשים שיחזירו סלידה ושעמום. וספרים, כן, הם סמל השעמום. הם גוש של פיהוק, שבבי עץ מולבנים ודיו שמדכאים אותי.
 
עדות זו שייכת לי בלבד. אבל אני בטוח שיש מספר לא מבוטל של אנשי שיח ורוח שמתחבאים בתוך ארון הספרים. כאלו שמחייבים עצמם לרכוש ספר ולא עושים איתו כלום. מחזיקים ספריות ענקיות לדקורציה וקוראים את התקציר. מעלעלים פה ושם אבל לא באמת שוקדים ויונקים מילה במילה. כאלו מפוחדים ומקבלים את גזרת הגורל. צאו משם, מותר לכם לא לאהוב. מותר לכם להיחרד מספריות עץ ענקיות, מקישוטי זהב על גב הכריכה, מסימניות ואוזני חמור. זה לא יוריד במילימטר מהעושר התרבותי שלכם. יש עוד אינסוף מדיומים שימלאו את החוסרים הללו, כאלו שמוציאים את האלמנטים החבויים בספרים ומנגישים אותם בשאר התצורות של האמנות.
 
אין ויכוח, המילה הכתובה היא אם כל האמנויות, היא הראשית והאחרית, אבל גם מותר לא לאהוב אותה. מותר גם להשתמש בה, לנצל אותה , לסלוד ממנה ולאהוב אותה אהבה עזה. אפשר גם וגם. לכן בחרתי בה. אקטיבי. לעולם לא פאסיבי. רוצה לכתוב ולא לקרוא, אגואיסט בן של יונה. רגע לפני שאתם בוכים על מר גורלו של שבוע הספר בפריפריה, אני מציע שתחשבו גם על זה אין שם פסטיבלי סרטים, מחול וקולנוע. שהיא נטולת אמנות פלסטית ואנימציה. שאין מוזיאונים גדולים עם שלל היצירות. אולי בא לה בכלל לצלם וידאו-ארט? תשאלו אותה קודם אם היא אוהבת דברים אחרים.