חורה ואף כואב לראות לאן הידרדרו היחסים שלנו עם מצרים מאז נחתם הסכם השלום לפני 38 שנים. לרבים בישראל הצטייר הרושם שהיחסים עם שכנתנו מדרום מעולם לא היו טובים יותר מכפי שהם היום, אולם המציאות שונה. הסכם השלום קובע בין היתר יחסים דיפלומטיים מלאים, יחסי כלכלה, מסחר ותרבות.

המציאות היום היא שאין לנו שגרירות בקהיר. השגריר וצוותו הוחזרו ארצה כבר לפני חצי שנה, וחזרתם אינה נראית באופק. גם קשרים תרבותיים, מסחריים וכלכליים אין.
אומנם יש קשר הדוק בין מערכות הביטחון של שתי המדינות, שזה דבר חשוב, אבל האם הוא מספיק כדי לתחזק את הקשרים הבילטרליים עם אחת המדינות החשובות באזור? ודאי שלא.

יש להזכיר שישראל לא חזתה את טלטלת שלטונו של חוסני מובארק, ולדעתי היא גם לא הייתה יכולה לצפות אותה, כי  היה חסר לה הבסיס הנחוץ לעבודה דיפלומטית - מעקב אחר הלכי הרוח של החברה המצרית. זוהי מלאכתה של השגרירות, ולא של שום גורם 
אחר, ודאי לא הביטחוני. כמו ששגרירות מצרים בישראל שולחת דוחות על הלכי הרוח של החברה הישראלית, כך צריכה לעשות זאת שגרירותנו בקהיר. הדדיות זו לא קיימת כבר זמן רב. בשעה שבתל אביב יש שגרירות מצרית פעילה ובה שגריר מכהן, בקהיר אין שגרירות ישראלית, ואילו השגריר הוחזר ארצה.
מי אשם במצב הזה? אומרים שהסיבות הן ביטחוניות. ברור שהכל בעולמנו מתקשר לביטחון, אבל האם גורמי הביטחון אינם אמורים לתת מענה למצבים מסוכנים? האם ישראל יכולה להרשות לעצמה לפגוע במרקם היחסים עם המדינה הערבית השכנה הגדולה ביותר מסיבות ביטחוניות בלבד? האם במדינות העולם שבהן יש לישראל נציגות אין בעיה של ביטחון? יש. ועוד איך. אבל לא מחזירים את השגריר ואת צוותו ולא מביאים את המצב לכדי חידלון דיפלומטי. הקשרים הביטחוניים חשובים, אבל לא מספיקים. 
כשהותקפה השגרירות הישראלית בספטמבר 2011, כל הקשרים הביטחוניים לא הועילו. ביחסים דיפלומטיים יש תשתית שרק שגרירות, שגריר וצוותו יכולים לפתח.
ומי אשם במצב שנוצר? אני יודע שלמצרים לא אצה הדרך. נראה שהמצב הנוכחי, ללא נוכחות ישראלית רשמית על אדמתה, נוח לה.
האם גם לישראל נוח במצב זה? תחושת הבטן ההולכת וגוברת אצלי היא שכן. אחרת כיצד אפשר להסביר את העובדה שראש הממשלה, שהוא גם שר החוץ, טרם הרים טלפון לא־סיסי או שלח את שליחו המיוחד לקהיר כדי לפתור את הבעיה? המצב שהתהווה אינו טבעי וגם מסוכן, כיוון שהוא נותן חומר למחשבה לירדן, ומוכיח לה כי אפשר להסתדר גם ללא נוכחות ישראלית רשמית. נוכחותו של השגריר במקום היא ערך מוסף לא רק כלפי השלטונות, אלא גם כלפי עמיתיו השגרירים, המעניקים לו את התמיכה הדרושה לעבודתו. 
האמת המטרידה שמסתמנת היא שגם ישראל לא ממהרת, ומתנהגת בנונשלנטיות אל מול מצרים, כמו יש לה כל הזמן בעולם.
הרשו לי להזכיר לקברניטים שזהו אינטרס שלנו שהסכם השלום יקוים ברוחו ובעיקר בלשונו. 
האם לא די בכך ששינינו את הנספח הצבאי של הסכם השלום כדי שמצרים תכניס כוחות לסיני במאבקה בטרור? מצרים ביקשה, ואנחנו נעתרנו. האם לא הגיעה העת ששר החוץ שלנו יתקשר לנשיא מצרים ויבקש ממנו שיימצא הפתרון לבעיה הקיימת, ויאפשר לשגריר ולצוותו לשוב למצרים לאלתר ולפתח פעילות דיפלומטית שכה נחוצה בימים אלה. 
ועוד דבר, אדוני שר החוץ, הואל נא להבהיר לגורמי הביטחון שהמצב הנוכחי, בלי שגריר ובלי שגרירות, אינו משרת את ישראל. כאנשי מקצוע שומה עליהם לפתור את הפלונטר ללא דיחוי.
הכותב היה שגריר ישראל במצרים וכיום הוא משמש כמרצה במרכז הבינתחומי