השבוע נפרד בית המשפט העליון ונפרדה מדינת ישראל מהשופט אליקים רובינשטיין, מ”מ נשיאת העליון. מלאו לו 70 שנים והחוק מחייב אותו לפרוש. בטקס הפרידה הוא הקריא את פסק הדין האחרון שלו, שהותיר הדים חזקים בשדה המשפטי של זכויות האדם. אליקים רובינשטיין, “אליוקים” כפי שקוראים לו חבריו, הוא קודם כל תלמיד חכם, בן הציונות הדתית ומעל הכל - אדם, ואדם טוב, לעתים אפילו יותר מדי טוב. מידת הרחמים בפסקי הדין שלו ובהחלטותיו אינה נופלת ממידת הדין או הצדק, וכך גם היה בתפקידיו הקודמים.

רובינשטיין הוא “משרת ציבור” במובן הטוב של המילה. במרבית חייו הבוגרים היה בשירות הציבורי. הוא שימש כיועץ משפטי במשרדי החוץ והביטחון, חביבו של משה דיין שסייע לו רבות מול ועדת אגרנט, שחקרה את מלחמת יום הכיפורים. אחר כך היה מזכיר הממשלה בממשלותיהם של יצחק שמיר ויצחק רבין. הוא מונה לשופט בבית המשפט המחוזי בירושלים, הספיק לכהן זמן קצר ומונה לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה, לאחר שרוני בראון התפטר בתום שלושה ימי כהונה.
בין לבין הוא גם הספיק להיות הציר המדיני בארה”ב והיה אחראי על השגרירות בארה”ב כשיהונתן פולארד ניסה להגיע אליה במנוסה מפני רודפיו מה־FBI. כיועץ משפטי לממשלה הוא האיש שהביא לעולם את המסמך הידוע בשמו “דוח ציבורי”, שבו הוקיע ערכית ומוסרית פוליטיקאים ואנשי שררה שלדעתו לא היו די ראיות להעמיד אותם לדין. הוא לא חשש להתעמת עם המשטרה ועם פרקליטת המדינה.

כשופט בבית המשפט העליון התגלה רובינשטיין כאדם נטול אג’נדה אישית. הוא שפט לגופו של עניין גם כשציפו ממנו אחרת. הוא היה אחד השופטים שפסקו נגד מתווה הגז, למרות הופעתו של ראש הממשלה נתניהו בבית המשפט לתמיכה במתווה הגז. בטקס הפרידה ממנו השבוע הוא הקריא את פסק הדין האחרון שכתב, שבו קיבל את טענות העותרים הציבוריים בבג”ץ, שעל פיהן הצפיפות בבתי הסוהר בארץ היא בלתי נסבלת. הוא הורה בצו למדינה לשנות את המצב תוך 18 חודשים, כך שבמקום ממוצע של כ־3.2 מטר לאסיר יהיו יותר מ־4 מטר לאסיר. ספק אם שירות בתי הסוהר יכול להתארגן לכך בפרק זמן הקצר יחסית שהוא הקציב לו. ימים יגידו. עם זאת, אין ספק שזהו פסק דין מהפכני השומר על זכויות האסירים, משום שגם לאסירים יש זכויות וחובה לשמור על צלם האנוש שלהם.