כשהעורך דורון כהן התקשר אלי וביקש ממני לאייר את כתבתה של כרמית ספיר ויץ על משפחות המתאבדים, הדבר הראשון שעשיתי היה לוודא שהוא יושב. רק אז גיליתי לו שגם אני אח למתאבד. לפני שבע שנים, ביום שישי בצהריים, בשיחת טלפון קצרה, ביקש ממני אחי להגיע בדחיפות לבית החולים שבו אושפז. כשהגעתי, הוא כבר לא היה שם. האחות התורנית לא התרגשה מהבהלה שלי לנוכח היעדרותו. פעלתי בזריזות, התקשרתי למשטרה כדי לאתר את הסלולרי שלו, אבל תוך כדי כך הבחנתי שהוא נשאר בין חפציו.
יצאתי והמתנתי לשובו למחלקה. בינתיים שוחחתי עם אמא שהגיעה לבקר את בתה. בעיניה הדומעות ראיתי את הבלבול וההפתעה לנוכח מצבה. רק אז, באותה שיחה קצרה, נסדק משהו בקבוצות הסיכון המדומיינות שהרכבתי לעצמי, כדי לנתק את עצמי מסיפורים דומים שבהם נתקלתי לאורך השנים. מהתחושה שאחי שונה מהמאושפזים האחרים, שזה לא יכול לקרות למשפחה שלי.
למחרת, בשבת בבוקר, התבקשתי להגיע לזהות אותו. הרגשתי כאילו מישהו ניתק אותי באותו רגע מהחשמל. בחצר הבניין שבו גדלנו, מסביבו סרטי זירת האירוע, ראיתי אותו ללא רוח חיים. חפיסת סיגריות על גג הבניין ואחת השכנות שסיפרה ששמעה בלילה רעש נפילה חזק השלימו את התמונה המלאה.
לפני שבע שנים לא הייתי מעז לספר לעורך העיתון על הטרגדיה שלי. כשנתקלתי בסיפורי התאבדות נרתעתי מהם, אולי באופן טבעי. לעומת המוות ההרואי של חייל בצבא, קורבנות תאונות הדרכים או מזלם המר של אלה שלקו במחלה חשוכת מרפא, התאבדות היא, כנראה, סיבת המוות האומללה מכולן. דחוקה לפינה חשוכה ולא מדוברת. קרובת משפחה של מחלות נפש. אוצרת בתוכה תיוגים, רגשות אשם ובושה.
היא כל כך מפחידה, עד שזה לא נוגע לך אם זה לא פוגע בך. רק בדיעבד אני מסוגל למנות את כל סיפורי ההתאבדות שבהם נתקלתי בחיי. באופן מפתיע הם רבים מכל סיבת מוות אחרת, ועם זאת שקטים עד כדי דממה דקה. בתוך השקט הזה מהדהדות שאלות שלעולם לא תהיה לי תשובה עליהן. האם זה היה מסתיים אחרת אילו הייתי מגיע כמה דקות קודם לכן? זו רק אחת השאלות.