בשנת 2006 נפלה בסמוך לביתו בשדרות של שר הביטחון דאז, עמיר פרץ, רקטה שנורתה מרצועת עזה. השכנה נהרגה ורגליו של השומר נקטעו. משלחת של אנשי מערכת הביטחון שהגיעה למקום הודיעה לעמיר שעליו למגן את ביתו בפני כל רקטה, תוך שיפוץ כל הבית. עמיר הודיע לאנשי המשלחת שאין לו עניין במיגון ביתו, כשהשכנים נותרים חשופים. "אני אהיה האחרון שביתו ימוגן", הוא אמר אז. אנשי מערכת הביטחון הפצירו בו, הסבירו שפגיעה בשר הביטחון של מדינת ישראל היא יעד נכסף של חמאס. אבל משאת לבם של תושבי שדרות היא ששר הביטחון יהיה אחד מהם - אחד מהעם ולא מורם ממנו.

אנו זקוקים למנהיגים שמסיימים את היום עם כוס תה במטבח בשדרות, ולא עם ויסקי משובח וסיגר קובני במגדל דירות במרכז. עמיר פילס דרכו מלמטה: מהשלטון המקומי, דרך ההסתדרות, לראשות המפלגה ולמשרד הביטחון. כשלא היה בתפקיד, עבד בהתנדבות בניצנה. הוא לא ניהל חברה פרטית ולא עסק בייעוץ או בשתדלנות.

מעבר לאופי המולד, דרוש גם ניסיון נרכש. על כן, קשה להבין את התמיכה במנהיג חסר ניסיון רק משום שהוא חדש. במבט לאחור, אפילו לגבי ברק אובמה היה חוסר ניסיונו חולשתו הגדולה ביותר. כך היה גם עם יגאל ידין, עמי איילון, אמנון שחק, יצחק מרדכי, רפי איתן ואחרים. קל לזכות באהדה רגעית, קשה מאוד לתרגם אותה לכוח פוליטי. את הסיכון הזה בוחרי מפלגת העבודה לא יכולים לקחת על עצמם. עמיר הוא מועמד של מחויבות. אין לו עניין בכותרת של יום אחרי הפריימריז, אלא בזו שאחרי הבחירות הכלליות, ובעבור הכותרת הזו צריך לבחור בו.

הכותבת כיהנה בעבר כשרה וכחברת כנסת מטעם מפלגת העבודה.