הוא היה מהמפקדים הקרביים המעולים בתולדות גיסות השריון של צה"ל. ביטוי לכך התגלה כשפיקד על גדוד טנקים 79 במלחמת ההתשה בגזרת תעלת סואץ. הצטיינותו נבעה בעיקר מהכריזמה - מנהיגות שגרמה לפקודיו ללכת אחריו במלחמה שהייתה אולי הקשה ביותר של מדינת ישראל, שבה מפקדיו האופרטיביים והפיקוד העליון עשו את כל השגיאות האפשריות, שעליהן שילמנו במלחמת יום כיפור.
ינוש התגלה כמפקד טקטי קפדן, מקורי, לא הולך בתלם ומרדן כלפי מפקדיו. בלט העימות בינו לכוכב השריון אחרי ששת הימים, גורודיש. בלטה גם התעניינותו יוצאת הדופן בהיסטוריה צבאית ובתיאוריות צבאיות. הוא קרא הרבה, למד הרבה, והבין יותר מרוב חבריו את הוויית הצבא והמלחמה.
מינויו למפקד חטיבת השריון 7 לא היה טבעי, בשל העוינות שצבר בקרב קצינים בכירים בחיל. הוא זכה בפיקוד על החטיבה היוקרתית, משום שמפקד הגיס, אברהם אדן (ברן), שפיקד עליו בתחילת מלחמת ההתשה, התרשם ממנו מאוד. שניהם התעמתו עם ראש קבוצת הטנקיסטים הוותיקים, האלוף ישראל טל.
כמפקד חטיבה נותר ינוש כריזמטי וקפדן. בניגוד לרוב מפקדי צה"ל, הבכירים והבינוניים, הוא היה בטוח שמלחמה ממשמשת ובאה. לא רק שתרגל את חייליו לקרב אלא אף נטע בהם תחושה שהם עומדים להילחם. לכן, בניגוד לרוב עמיתיו בצבא, כשפרצה מלחמת יום כיפור הוא לא חשב שמדובר ב"יום קרב" אלא פעל כמח"ט במלחמה. לכן, בניגוד למקביליו ברמת הגולן ובסיני, הוא לא פיזר מחלקות טנקים למעוזים ולמוצבים אלא שמר על חטיבתו ככוח מרוכז ואף הפר פקודות לשם כך. היו ששילמו מחיר כבד על הפרת הפקודות. מצד שני, הפרת הפקודות הייתה סוד הצלחתו בקרב עמק הבכא בצפון רמת הגולן, שסלל לו את הדרך לצמרת צה"ל.
כמפקד אוגדה, כאלוף פיקוד וכמפקד גיס במלחמת לבנון הראשונה, נמנע ינוש, כשאר חבריו בצמרת צה"ל, מחשבון נפש נוקב על אירועי כיפור. הוא לא הבין שצה"ל כשל באוקטובר 1973 בקרב המשולב הבין–זרועי, כשל בתחום הלוגיסטיקה וכשל במודיעין הטקטי. כאחרים, הוא לא הבין שלא די במנהיגות, קפדנות וקשיחות כלפי פקודים - יש לאמן אותם לא על פי ניסיון העבר אלא על פי הצפי של שדה הקרב העתידי.
כשהגיע מבחנו הגדול, כמפקד גיס בגזרה המזרחית בלבנון הראשונה, הוא נכשל בגדול. הוטלה עליו אז משימה: להגיע לכביש ביירות–דמשק עם שלוש אוגדות משוריינות, מול אוגדה סורית אחת. המשימה לא בוצעה. הביטוי לכך היה התפקוד הכושל בקרב סולטן יעקוב: גדוד שריון הסתבך בקרב עם גדוד נ"ט סורי, וכל הגיס עסק בחילוצו במחיר כבד במקום לבצע את המשימה - להגיע לציר.
ינוש טען בפני כי למוחרת מבצע ליטני, שעליו פיקד ב–1978 כמפקד פיקוד הצפון, הוא החל לתכנן את מלחמת לבנון. המלחמה הוכיחה שהתכנון היה לקוי. יחידות צה"ל לא תורגלו למצבים שבהם נתקלו.
בתחילת קרב סולטן יעקוב נכח ינוש בדיון מפקדים בצפת. על האירועים פיקד סגנו, אהוד ברק. ינוש לקח על עצמו את כל האחריות - וטעה בגדול. ראוי היה לתחקר לעומק את הקרב - גם במחיר שהוא וברק ייפגעו. צה"ל לא עשה זאת, כפי שהעיד ראש מחלקת ההדרכה במטכ"ל, האלוף אורי שמחוני. משום שלקח אחריות, ונתן יד להסתרה, הפסיד ינוש, לתחושתו, את תפקיד הרמטכ"ל. הוא פרש מצה"ל ברוח נכאה ולא התאושש עד מותו.
ינוש גילם דגם חיובי של קצין לוחם. כמו דוד אלעזר לפניו ודן חלוץ אחריו, היה עליו לשלם מחיר אישי על כישלונו, כאחד ממתכנני מלחמת לבנון הראשונה וכמפקד המערכה במזרח המדינה. כאחרים, עד סוף ימיו הוא לא היה מסוגל להודות בכך.