מלשנות, או שטינקריות בלשון העם, בעיקר על שותפים, ובכלל זה שותפים לפשע, אינה תכונה שיש לעודד. אלא שהשדה הפלילי שבו פועלות המשטרה והפרקליטות הוא קשה, מורכב ובעייתי. קושי גדול במיוחד קיים באיסוף ראיות. אקדחים מעשנים קיימים בדרך כלל בסדרות מתח, קשה יותר למצוא אותם במציאות הפלילית. לכן אמצעים כמו גיוס עדי מדינה, כמו גם עסקאות טיעון, גם אם הם יוצרים תחושה של אי־נחת, הם בהחלט כורח בל יגונה.
המשוואה פשוטה וברורה: עד הראייה מספק עדות וראיות נגד שותפיו לעבירות לכאורה, ובתמורה כתב האישום נגדו יצטמצם בצורה ניכרת, הן בהיבט ההרשעה והן בהיבט העונש. לעיתים הוא יתבטל לחלוטין.
בשנים האחרונות עלו לכותרות לא מעט “גיבורים” לכאורה שהפכו לעדי מדינה. כך שמואל דכנר בפרשת הולילנד, שהסכים בשביל הקלות וכסף להעיד נגד אהוד אולמרט, וכך שולה זקן באותה פרשה. וגם הרב פינטו בפרשת ארביב נידב את עצמו כעד מדינה. לכך אפשר להוסיף את הפרשה המוכרת כפרשת “ישראל ביתנו”, שבה יש עד מדינה, ראש מועצת שומרון לשעבר גרשון מסיקה.
כעת, על פי הפרסומים שטרם אוששו רשמית, מיקי גנור - נציג מספנת טיסנקרופ הגרמנית, שהוא לכאורה המחולל של הפעילות הפלילית האסורה בפרשת הצוללות והספינות – מנהל משא ומתן מתקדם כדי לזכות במעמד של עד מדינה בפרשה המטלטלת הזאת.
אלא שאליה וקוץ בה. על פי הנחיות היועץ המשפטי לממשלה, עוד בימיו של שמגר נקבע כי מעמד של עד מדינה יוצע בדרך כלל ל”דג הרקק” ולא ל”לווייתן”. במקרה של מיקי גנור, על פניו הוא נראה דווקא כ”לווייתן” שחולל את הפרשה. לכן העסקה שהוצעה לו, אם אכן הוצעה, בהחלט מעוררת סימני שאלה.
ויש שתי דרכים להסביר אותה: או שההנחיות שונו או שיש בפרשה הזאת לווייתנים גדולים עוד יותר, שגנור יכול לסייע לרשויות לצוד אותם.