העסקה שנסגרה השבוע בין ראש הממשלה בנימין נתניהו למלך ירדן עבדאללה הצליחה להעלות חיוך זמני על פניהם של רבים בממשל הירדני. חיוך, כי היה בה משהו ממרכיב חלוקת הצדק. מתנות מעניקים לידידים, ולא לאויבים. זמני, כי בתוך פחות מיממה הבינו הירדנים שנתניהו עבד עליהם. הוא אומנם מימש את התחייבותו והסיר את הגלאים, אבל הודיע כי בכוונתו להחליף אותם באמצעים חכמים, בלי להיוועץ בצד הירדני ובלי לברר את עמדת הווקף. בינתיים הילד של כולנו הועבר לירושלים.



בעמאן חזו בתמונות ששחררה לשכת ראש הממשלה מקבלת הפנים למאבטח, ולא האמינו למראה עיניהם. בישראל ראו גיבור שב הביתה, בירדן חזו בהילולה סביב איש ביטחון שהרג שני אזרחים. המבוגר שבהם, ד"ר בשאר חמארנה, היה ידיד השגרירות. רופא אמיד ובעל נכסים, שמשכיר דירות בבעלותו לדיפלומטים, בניגוד לאחרים שאינם מעיזים לבוא עם ישראלים במגע. באותו ערב הוא שהה בדירה עם שוכרו הישראלי, זיו המאבטח, ומצא את מותו בשוגג.



שנים ארוכות פועל המלך מאחורי הקלעים כדי להפיג מתיחות בהר הבית. כמו הכבאי הנמרץ עם צינור המים, הוא שולח שליחים לירושלים, מזמין בכירים ישראלים לארמונו, לוחץ כאן ומזהיר שם. אין בכוחו לעשות הרבה, שהרי קלפי הלחץ המצויים בידיו מעטים ודלים. אבל לפעמים אתה צריך באזור איזה מבוגר אחראי, שיהיה לשעת צרה. עבדאללה הוא המבוגר הזה.



המלך יכול היה לעשות עם זיו ככל העולה על רוחו. להתעקש על מעצרו, לסדר לו כתב אישום חמור, לגזור את דינו בעודו תחת מחסה בשגרירות. הוא יכול היה לשסות בו את הרחוב, התקשורת, הפרלמנט, העולם הערבי, וכל מי שיודע להעריך (ולהריח) דם. כשהמדינה חוקרת, שופטת וגם מחליטה מה יהיה העונש, אין גבול לדמיון. כבר היו דברים מעולם. אבל עבדאללה העדיף מו"מ ענייני ומועיל, שישתלם לשני הצדדים. בלי הדלפות, ללא ספינים אינטנסיביים בתקשורת הבינלאומית. וכך חלפו רק 40 שעות מאז נהרגו שני הירדנים מאקדחו, ועד שהילד מצא את עצמו חופשי ומאושר בחיק יקיריו. 


זירת האירוע בירדן. צילום: רשתות חברתיות


אירועי השבוע הזכירו לי את עלי אל־עאיד, שגריר ירדן במצרים. לפני כעשור נשלח אל־עאיד לכאן, לעמוד בראש שגרירותם ברמת גן. ישראל וחיזבאללה ניהלו אז מו"מ קשוח לעסקת שבויים, שבסופה הוחזרו גופות החללים אלדד רגב ואהוד גולדווסר. נסראללה דרש לשחרר גם אסירים ירדנים. אל־עאיד יצא ובא בלשכות של שרי ממשלת אולמרט, כדי לשכנעם לסרב לנסראללה ולשחרר את האסירים ישירות לירדן. במיוחד הפעיל את לחציו על השר לביטחון הפנים דאז, אבי דיכטר. "אמרתי לו", סיפר בתסכול, "למה אתם נותנים פרס לאויבים שלכם, תנו אותו לידידים".

הבעיה היא, שגם לידידיה ישראל אינה יודעת להעניק מתנות. שר החוץ הירדני, איימן ספדי, אמר השבוע כי קבלת הפנים שהכין ראש הממשלה למאבטח היא בושה. בירושלים לא רגילים שהירדנים הנחמדים האלה מעקמים פרצוף, אבל לא שיערו שדברי השר יהיו קדימון למתקפה השוצפת של המלך על נתניהו. וכך נולדה אמש, אחרי שהר הבית נרגע (לכאורה), צרה חדשה. תביעה ירדנית להעמיד את המאבטח לדין, ואם לא כן - תסורב חזרתה לממלכה של השגרירה עינת שלאין. נתניהו בטח יאמר שאין לעשות כלום כי לא היה כלום, אבל עבדאללה נראה נחוש. יעמידו, יתקבלו. לא יעמידו, לא יתקבלו.

קונצ'רטו לבג"ץ ולכינור


הוא חצוצרן בן 16 והיא כנרת בת גילו. שניהם מוכשרים ומבטיחים בתחומם, ולכן הם נבחרו מבין נגנים רבים בבית הספר למוזיקה בעזה להשתתף בסיור הופעות בעמאן, ברמאללה ובחיפה. ביום שני הקרוב עליהם לצאת ממחסום ארז, דרך ישראל, כדי שיספיקו להגיע להופעות המצפות להם בירדן. אלא שהרשויות בישראל סירבו להעניק להם אישור כניסה לשטחה.

ביום חמישי שעבר, בשעת בוקר, הוגשה בשמם עתירה לבג"ץ באמצעות "גישה", עמותה ישראלית הפועלת לשמירה על זכות התנועה של פלסטינים. העתירה הוגשה נגד מתאם פעולות הממשלה בשטחים, הגוף הרשמי שמעניק אישורי תנועה לפלסטינים. בעתירה מפרטת עו"ד מורן גור מטעם "גישה" תקדימים שבהם ניתן למוזיקאים צעירים לצאת מהרצועה, כולל אף שניים אלה, שיצאו בעבר. היא טוענת כי הסירוב לאפשר להם לצאת לפסטיבל מוזיקה בינלאומית הוא שרירותי. עו"ד גור הזכירה בעתירה, כי ישראל נוהגת מעת לעת לאפשר לאומנים, סטודנטים או ספורטאים לצאת לשטחה, כדי להגן על מרקם החיים ברצועה, מתוך חובתה לדאוג לתקינות החיים שם (באחרונה, למשל, קיבל ש', מדען עזתי צעיר, אישור להתגורר בישראל לצורך לימודי דוקטורט במוסד אקדמי חשוב). פלג טענה, כי לישראל יש אינטרס בפיתוח חיי התרבות בעזה.

כמה שעות אחרי הגשת העתירה, ובצירוף מקרים, יצאה הודעה רשמית מלשכת מתאם פעולות הממשלה בשטחים, אלוף יואב מרדכי. אנשיו של מרדכי הודיעו על השקת תוכנית שבועית לצעירים בשפה הערבית. מדי שבוע יועלה ביו־טיוב מגזין טלוויזיוני המיועד לבני הנוער הפלסטיני. מדובר בניסיון חלוצי ומעניין לדבר עם בני הדור הזה בשפתם. על פי מחקרים וסקרים שנעשו בישראל וברשות הפלסטינית, הולכים בני העשרה בעזה, במזרח ירושלים ובגדה ומתרחקים מכל סמכות מסורתית. הם אינם נשמעים לאבו מאזן, לא לחמאס ואף לא להוריהם. חלקם מתקשה בקריאה וכתיבה, וכמעט שהם אינם צופים בטלוויזיה. את עיקר התכנים הם צורכים באמצעות הטלפון. בגל הסכינאות האחרון היה משקלם של בני העשרה מבין הדוקרים רב באופן יחסי. זהו דור בעל פוטנציאל אינטלקטואלי רב אם ינותב נכון. אבל המצוקות הפוליטיות והכלכליות ומשבר הסמכויות במשפחה עושים לו בדיוק את ההפך.

בישראל וברשות חוששים, כי בני העשרה של היום בשטחי הרשות יהיו בסיס לדור המורדים החמושים של מחר. זה יהיה דור קשוח יותר שאינו מחויב לאיש. מדובר בפצצה חברתית מתקתקת, הדורשת טיפול רב־מערכתי. אבל במערכת החינוך בישראל, בעיריית ירושלים, במערכת הביטחונית ובהנהגה הפוליטית לא מראים סימנים שזה בוער להם. יוזמת מתאם פעולות הממשלה בשטחים היא ראשונית וצנועה. היא לא תציל אותנו ואותם מלידתו של דור אדיש וחשוף לסכנות רדיקליות, אבל חשיבותה רבה בכך שהיא מצביעה על אחד מכאבי הראש הגדולים שעוד עלול לצמוח כאן.

העתירה של צמד המוזיקאים מעזה יכולה הייתה להיות הזדמנות עבור מתאם פעולות הממשלה בשטחים להשיק את המיזם הטלוויזיוני ברגל ימין ולהגביר את ההתעניינות בו. הרי מתבקש להודיע כי גברת כינור ומר חצוצרן מורשים לצאת לישראל, ואחר כך להכין עליהם אייטם מצולם. אבל בישראל חשבו והחליטו לא להעניק לשניים אישור יציאה לרמאללה.

ההצעה הישראלית נשקלה על ידם ונדחתה. שני ילדי הפלא האמינו בבית המשפט העליון. הם הודיעו, באמצעות "גישה", כי זכותם הבסיסית לנגן בפני קהל פלסטיני, ואתמול התכנס בג"ץ לדון בעתירה. השופטים התבקשו לאפשר לצמד לשהות 5 ימים ברמאללה, אבל עמדת המערכת הביטחונית היתה חזקה עליהם יותר. העתירה לא התקבלה.

הכותב הוא הפרשן לענייני ערבים של גלי צה"ל