בית הדין הצבאי לערעורים עשה אמש חסד משפטי וצדק פואטי כאשר בחר להשאיר על כנו את העונש שהוטל על אלאור אזריה ע"י בית המשפט הצבאי.

כאשר צפיתי לראשונה בהקלטה מאירוע הירי של אזריה במחבל הפלסטיני שניסה להרוג לוחמים ישראלים בחברון, תפסתי את ראשי בידי וחשבתי לעצמי שמדובר באירוע ברור של הריגה שעתיד לזכות את מבצעו בשנים רבות של מאסר.

לא צריך להיות לובש מדים בעבר או בהווה, בסדיר ו/או במילואים, או בעל ניסיון מתקבל על הדעת בפעילות ביטחון שוטף בשטחים, כדי להבין שמעשהו של אזריה הוא בגדר חריגה קשה ביותר ומבישה מהוראות הפתיחה באש ומפקודות הצבא. מהרגע הראשון לא האמנתי לחייל כי חש מאוים מהמחבל השרוע על הארץ. מהכרעת הדין בשתי הערכאות, שהוזכרו בה עדויות רבות של לוחמים בשטח, הבנתי שגם השופטים לא האמינו לו, וטוב שכך.

אבל החיים בנויים מהרבה מאוד פרדוקסים, שבית המשפט ביקש ליישב ביניהם למרות שהשופטים לא יודו בכך לעולם: מצד אחד, דאגה לרוח צה"ל ולמילוי אחר פקודותיו, שבלעדיהם אין לצבא תקומה, אבל מצד שני הבנה כי בציבוריות הישראלית יש רצון בריא והגיוני לראות מחבל שקליע נעוץ בראשו ושדמו ניגר בסיומו של כל ניסיון לפגוע ביהודים באשר הם יהודים, בבגדים אזרחיים או במדים. גם השופטים הבינו, כנראה, את הדברים כך ולכן עשו עם אזריה חסד כאשר גזרו עליו בשתי הערכאות עונש קל עד כדי גיחוך של שנה וחצי מאסר, שאין לו שום קשר הגיוני עם העבירה שביצע.

צוות ההגנה של אזריה, בעזרת רוח גבית של ציבורים רחבים בישראל - שקצה נפשם בעיסוק בשאלות אודות האסתטיקה של הנטרול בתוך ים של מעשי רצח של יהודים בשל היותם יהודים - הורידו עד למינימום לא צפוי את עונשו של אזריה. בכך גברו אלה על מפלגות הבזות לציבורים שלמים תוך שהן מחזרות אחרי קולם לקראת הבחירות, ועל ממסד צבאי כבד, מדושן, חסר מעוף, נעדר תחכום ותחבולה ובנוסף לכל לא מקצועי, שאחרי שנים רבות שלא העניק לישראל ניצחונות בשדה הקרב, בלבנון ובעזה, מעדיף דווקא לעסוק בהטפה לאזרחי ישראל החשופים לטרור אודות אופן נטרולם של מחבלים ונואם נאומי תוכחה על מספר הקליעים הרצוי בגופתה של מחבלת עם מספריים בתום עוד ניסיון רצח ועל הדמיון בין ישראל כיום ובין גרמניה של שנות ה-30.

אני מקווה שפסק הדין של אזריה יחזיר את קברניטי צה"ל למקום הראוי להם - לשולחן התכנון - משם יוכלו להבטיח שהמלחמה הבאה, החשובה יותר מעוד מחבל עם כדור בראש, תסתיים ביותר מאשר תיקו חמצמץ, למרות שגם אז, כמו בלבנון השנייה וב"צוק איתן", יעמדו מול צה"ל, החמוש מכף רגל ועד ראש בכלי הנשק הכי מתקדמים על כדור הארץ ובכוח האדם הכי טוב בעולם, אויבים ללא מטוסים, ללא טנקים, ללא סטי"לים וללא צוללות, ועם תקציב להצטיידות ולאימונים שהוא אחוזים בודדים מתקציב הביטחון העומד לרשות מערכת הביטחון.

עבודה קשה לפניהם. שר הביטחון ליברמן והרמטכ"ל גדי איזנקוט