היום (חמישי) מדינת ישראל מציינת שנה בלי שמעון פרס. עבורי היה זה קצת יותר מסובך. אי שם בתחילת 1990 התחלתי את עבודתי בצמוד לפרס. 26 שנים קמתי עם פרס והלכתי לישון עם פרס (לא פעם גם העירו אותי באמצע הלילה בענייני פרס). היו אלו שנים שבהן היו לי יותר שעות פרס משעות עם בני משפחתי. 

התחבטתי בשאלה מה כותבים ביום שבו מציינת אומה שלמה שנה להליכתו של מנהיג שחייך היו שזורים בחייו. האם להתמקד בביוגרפיה שלו שאני ממש מומחה בה? האם בילדותו בווישניבה שבבלארוס, שבה ביקרתי ולמדתי על פרסקי הילד שלמד אצל יהושע רבינוביץ המורה? האם לעסוק בתרומתו לביטחון ישראל? להקמת התעשייה האווירית? ליחסים עם צרפת? לכור בדימונה? לאנטבה? למבצע קדש? להצלת הכלכלה הישראלית? או אולי להתרכז דווקא בפרס המדינאי, מאדריכלי הסכמי אוסלו, אלו שנחתמו בוושינגטון ב־13 בספטמבר 1993, בדיוק באותו יום שבו התמוטט 23 שנים לאחר מכן?

סיפור חייו של פרס התפרסם לא פעם, ולכן החלטתי ללכת דווקא בכיוון אחר: לא זה שהכל יעסקו בו בימים אלו. החלטתי זו התבססה על אחת משיחותיי עם פרס שבה ביקשתי להעריך את יחסו אל שניים מיועציו־עוזריו בעבר. פרס כמו פרס השיבני כי אם יציג סוגיה מדינית בפני שני היועצים, האחד יסקור בפניו את עשר החלופות הידועות ויציג את העלות־תועלת של כל החלטה, והשני, כך פרס, יציג את החלופה ה־11 שאיש מעולם לא חשב עליה קודם. מהניצוץ בעיניו הבנתי את מי מהשניים הוא מעריך יותר.

מילה טובה

בימים אלו אמצעי התקשורת עוסקים בחשיפת כישלונותיה של המדינה: שחיתות בקרב מנהיגיה, חילופי נאצות וירידה לתהומות בל יתוארו בשיח הציבורי, הימצאות האיראנים על הגדרות ברמת הגולן ונוכחות צבאית מסיבית רוסית בתוככי סוריה, התעמרות בציבור הנכים, פגיעה בגמלאים ועוד. אין לי ספק כי השיח ביום השנה למותו של פרס יעסוק בשני תחומים עיקריים: הביוגרפיה המרשימה ו”מה פרס היה אומר על”. אני, לעומת זאת, אתמקד בפן אחר של פרס: זה שאני מכנה אופטימיזם קונסטרוקטיבי. דווקא כשכולם עסוקים בתיאור כישלונותיה של המדינה, אציג "רשימת כביסה" (עוד ביטוי מלקסיקון פרס) של הישגיה.

כבר ב־2014, בנאום פתיחת מושב החורף של הכנסת (שהייתה לי הזכות לסייע לו בכתיבתו), הציג פרס את הביוגרפיה המרשימה של מדינת ישראל, רק בת 70 עם אין ספור הישגים: "ישראל מייצרת יותר מאחוז מהידע המדעי בעולם, אף שאוכלוסייתה היא רק כפרומיל מאוכלוסיית תבל", אמר. "ברוח חזון שיבת ציון, גם העלייה ארצה עדיין מתקיימת. ערב הקמת המדינה מנה היישוב כ־600 אלף איש. ב־2014 כבר נמנים בישראל כשמונה מיליון תושבים בקירוב... בעשור האחרון חמישה ישראלים זכו בפרס נובל... ישראל היא מהמתקדמות בעולם באספקת מזון, בייצור טכנולוגיה צבאית ואזרחית, בפיתוחי חקלאות ובהמצאות של עולם ההייטק. ישראל גם מצטיינת בפיתוח מכשירים ובגילויים רפואיים... צה"ל, ששומר על ביטחוננו, הוא צבא ייחודי - הוא ערוך למלחמה וראוי לשלום".

הכל מודעים למורשת פרס: זו של הדאגה לביטחון, זו של הרדיפה אחרי שלום, זו של דחיפת החדשנות. מעטים מכירים את העיקר שבמורשתו. זה שנעלם מעין התקשורת ומהשיח הציבורי. אותה גישה בסיסית של הילד העולה מווישניבה שניתן לסכמה בשתי מילים: גאווה בישראליות. גאווה במי שאנחנו. גאווה במה שהשגנו ואמונה במה שאנו יכולים להשיג. אחרי הדברים האלו, פרס כנראה לא היה חוזר על ברכתו אלי לאחד מימי הולדתי (שחל בראש השנה):
"יורם... צמאים לדבריו וחרדים ממשפטיו". הפעם כנראה היה אומר: סוף־סוף הצלחתי להוציא ממך מילה טובה. 

הכותב שימש שנים רבות כיועץ קרוב וכדוברו של הנשיא לשעבר שמעון פרס.