בעוד הכותרות מוקדשות בימים אלו ברובן להתפרצות איתני הטבע, אצלנו נכבשות הכותרות על ידי סוג אחר של טייפונים. הסערה המתרגשת במקומותינו כוללת גל חקירות ומעצרים שתוצאתו, ואולי מטרתו, יצירת עננה מבאישה סביב מערכות השלטון ואווירה של "מושחתים נמאסתם". כמו במערכות רחבות היקף אחרות, משמשים במקומותינו בערבוביה גורמים תמימים בעלי כוונות טובות, שכל מעייניהם תיקון ארץ, לצד מניפולטורים מקצועיים היודעים לייצר מסכי עשן ובחסותם להפיץ באופן מגמתי טשטוש ובלבול כדי להשיג יעדים פוליטיים.
מקיאוולי היטיב לאפיין פוליטיקאים: "בעיני הפוליטיקאי העולם מחולק לשני סוגי אנשים בלבד: אויבים ומכשירים". מחוללי ומלבי הקמפיין סביב החקירות רואים בחוקרים ובחלק מהציבור מכשירים להשגת יעדם הנכסף. הם מאמינים שאפשר לתפוס גל על גבי החקירות הלגיטימיות ואפילו החשובות של רשויות החוק. זה לא שהמאבק בשחיתות באמת מעניין אותם, אבל אם הוא יכול לשמש מכשיר להפלת הממשלה, למה לא לרכוב עליו?
הנחת היסוד היא שהציבור סולד משחיתות שלטונית. הנחה נכונה. הציבור על רבדיו מימין ומשמאל סולד משחיתות, בעיקר אצל בעלי ההון והשלטון. אך הוא גם סולד באותה מידה ממניפולציות המתבססות על הסלידה הזו. מול הקהל שזועק מרה נגד התיקול שהפיל לדשא את שחקן הקבוצה החביבה עליו, נשמעות שריקות בוז וזעקות המחאה של קהל האוהדים מנגד, המתקומם לנוכח נפילה תיאטרלית מוגזמת, שכל מטרתה למנף פגיעה קלה בכנף לצורך השגת יתרון לא הוגן במשחק.
הציבור סולד מאכיפה בררנית, מיחס של איפה ואיפה, ממוסר כפול ומניסיונות בוטים ושקופים לייצר את האווירה של "אשם עד שתוכח חפותו" כלפי בנימין נתניהו. הוא לא עיוור לכותרות המנופחות, לעיסוק האובססיבי בשרה נתניהו, ולניסיון "להדביק" לנתניהו כל אבק שחיתות של אחרים המקורבים אליו בצורה זו או אחרת.
מזהירים ומענישים
אני מנסה לדמיין מה היה קורה לו דן מרגלית היה חושף שבתקופה שבה כיהן נתניהו כשגריר באו"ם (כשעדיין אסור היה להחזיק בחשבון מטבע זר בחו"ל) היה לו חשבון דולרים סודי. איך הייתה מערכת אכיפת החוק מגיבה לדיווח ולעדות שקר מצד רעייתו על כך שבחשבון יש רק 2,000 דולר ואחר כך היה מתברר שבחשבון היו 70 אלף דולר, שהתקבלו כשכר טרחה עבור הרצאה של נתניהו בעת מילוי תפקידו כשגריר. אני רק יכול להניח שאמות הסיפים של הממשלה היו רועדות. הרי לא היה מדובר יותר בכיעור התנהלותי גרידא, אלא בתצהיר שקרי, במשיכת כספים בעורמה ובעבירה כלכלית חמורה שמנסים לטשטש.
לו נוסף על כך היה נתניהו מקים את "מכון נתניהו לשלום וביטחון", מגייס תרומות מעשירי עולם, מקיים אירועים המפארים אותו, כולל אירועי יום הולדת אקסטרווגנטיים בלי לדווח לציבור אילו אינטרסים כלכליים משרת המכון בישראל, איך הם השפיעו על יחסיה עם שכנותיה ועל מהלכים מדיניים, מי מועסק במכון ואילו שירותים אישיים וטובות הנאה צומחות לו ולמקורביו מהפעילות בו - הוא כבר מזמן היה אורח קבוע בתחקירי "עובדה" ובמשרדי להב 433.
מול הבשר האמיתי בפרשיות העבר שהובילו להתפטרותו של יצחק רבין ב־ 1977, סגירת התיק בתשלום כופר ואי העמדתה לדין של לאה רבין בפרשת התצהיר הכוזב, אנו עדים היום לעליהום מתמשך בשל אירועים והתנהגויות שבשם הפרופורציה אפשר לכנות אותם בשם החביב על הישראלים: תחמנות. זהו המכנה המשותף לחלק הארי, אם לא לכל תיקי משפחת נתניהו: השיחה עם נוני מוזס, העוזרת בעלת כישורי הבישול, הבקבוקים והפיקדון.
אם בן לילה ישנו את חוקי המשחק בישראל ותחמנות תהפוך מהתנהגות לא נאותה, אבל שמעוררת סוג של הבנה ואפילו הערכה בקריצה, לעבירה שמעמידים עליה לדין, עם ישראל יהיה בבעיה אמיתית. שהרי ידוע ש"כל ישראל תחמנים". השוטר שאשתו נותנת שיעורים פרטיים ומדווחת רק לבעלה, אשת פקיד המס שמשלמת לאינסטלטור בשחור, העצמאי שקונה "ספרות מקצועית" וכל מי שאמר שהילד רק בן 12 כדי לזכות בהנחה על כרטיסי כניסה למוזיאונים.
התנהלות תחמנית בבית ראש הממשלה היא ממש לא תופעה מרנינה. אלא ששינוי הנורמות שם ובכל מקום צריך להיעשות לא על ידי כתבי אישום על גבה של שרה נתניהו, אלא על ידי שינוי מדיניות מוצהר, קביעת קודים חדשים והבאתם בצורה מסודרת לידיעת הציבור בכלל ולמי שצריך לדעת בפרט.
גם לתחמנים מגיע צ'אנס לתקן את דרכיהם. בעמדות מפתח שלטוניות אין מקום למעשי קונדס, לקריצות כלכליות, לטובות הנאה חבריות מוגזמות. העיניים הציבוריות נשואות כלפי מעלה, ולכן, ברום הפירמידה צריך לגלות פחות נהנתנות ויותר צניעות ולהתנזר מקומבינות ומתחמנות. בימינו צריך להפנים שבאזור של אוויר הפסגות, כבר אי אפשר לנהוג ככל האדם, כישראלי רגיל, כג'ינג'י שובב או כמי שמעלים עין מעצמו כשהוא חומד מוצגים ארכיאולוגיים. נראה לי שהמסר כבר נקלט, אבל אין מקום להעמיד לדין על חטאי התחמנות של העבר.