שלוש סיבות מסתתרות מאחורי התגובה החלבית של ממשלת ישראל להסכם קהיר. כל אחת מעניינת מרעותה. אתמול (חמישי) בחמש אחר הצהריים, שלוש שעות אחרי החתימה על מסמך ההבנות בין חמאס לרשות, פרסמה לשכת ראש הממשלה הודעה רשמית נטולת ייחוס. לא צוין מפיו של מי יצאה, אבל הקול היה קולו של בנימין נתניהו. עיקרה הוא תביעה מחמאס להתפרק מן הנשק, ולהשיב את גופות חללי צה"ל. נימתה ותכניה הן כאין וכאפס בהשוואה להפגזה הארטילרית שהמיטו ראש הממשלה ושריו על אבו מאזן לאחר שחתם על סדרת הסכמי הפיוס עם חמאס בשש השנים האחרונות. זהו הסכם חלקי ושברירי, הסכמון אפשר לומר, שהושג בחופזה, אבל ממשלת ישראל, מתחת למעטה החשדנות, צריכה להיות מרוצה.

הסיבה הראשונה לתגובה הישראלית המרוסנת היא השושבין. המצרים הם אלה שתפרו את ההסדר בין חמאס לפת"ח, בתהליך מדורג שארך כמה חודשים. אנשיו של ח'אלד פאוזי, ראש המודיעין המצרי, הפעילו לחץ כבד על הצדדים. לעתים פעלו באגרסיביות רבה, ופעמים עלו מחדר הדיונים צעקות. ביום רביעי בערב, כמה שעות לפני ההכרזה, עמדו השיחות בפני מבוי סתום. הנוסח שעליו הוסכם נועד להציל את השיחות מפני קריסה, וגם לתת אורך נשימה לצדדים להמשיך במעשה המרכבה.

היוזמה המצרית היא חלק ממהלך אסטרטגי שמטרותיו מגוונות. אחת מהן, בעלת חשיבות עליונה עבור סיסי, היא התקרבות לבית הלבן. נשיא מצרים מזהה הזדמנות פז לשקם את יחסי וושינגטון וקהיר אחרי כמעט שני עשורים של קרירות יחסית. בימים אלה, בניגוד לעבר, כאשר סיסי מוביל מהלך מדיני אסטרטגי, ירושלים גוזרת על עצמה שתיקה, או לפחות אינה מפריעה. קהיר של  היום, ובמיוחד נשיאה, היא הממשל המאותרג ביותר על ידי ירושלים אחרי הבית הלבן. הסיבות בעיקרן ביטחוניות, אבל יש בהן קצת מן הדברים האחרים. ידידות שהתפתחה בין סיסי לנתניהו, והבנה שהולכת ומתחזקת בישראל, כי סיסי עסוק בשיקומה של מצרים ובנייתה, ולא בעסקנות מדינית כמו זו שבה נקט מובארק. מצרים חזקה, על פי נשיאה הנוכחי של מצרים, זקוקה ליחסים טובים עם שכניה.

הסיבה השנייה נוגעת למצב האזרחי בתוך עזה. בחודשים האחרונים שרר בישראל חשש כבד מפני הידרדרות מהירה במצב התשתיות  ברצועה, שתוביל את חמאס למצב של אין ברירה. בישראל התכוננו ברצינות לפריצה של עימות צבאי נוסף שסיבותיו כלכליות. החשש הזה נבע מהידרדרות חמורה באיכות מי השתייה ברצועה, משיעור אבטלה שחצה את 50 האחוזים, ובמיוחד מן המהלומה שאיש לא ציפה לה. סדרת החלטות נקמניות שכפה אבו מאזן על חמאס, בגלל שמנהיגיה העזו להקים מינהל עצמי משלהם, נפרד מזה של ממשלת האחדות בראשותו. החלטות שאינן מצופות מפי מנהיג כלפי בני עמו, ולמעשה פגעו באזרחים תחילה. הן כללו שלילת משכורות מאלפי פקידי ממשל שהרשות מממנת את שכרם, הוצאת אחרים לפנסיה מוקדמת וביטול תמיכה ממשפחות אסירים ומשפחות השהידים. על פי הסכמון קהיר, תחזור ממשלת האחדות ותקבל את האחריות על הרצועה. שני מיליון אזרחיה הנואשים, בראשם הנהגת חמאס, מקווים עתה לתוספת שעות חשמל, להשבת המישרות שנלקחו ולשיפור שירותי הבריאות הנחשלים.

להבנות קהיר יש גם סעיפים סודיים, ואחד מהם יעניין במיוחד את הישראלים. הוא הסיבה השלישית לשתיקת ירושלים. מקורות יודעי דבר גילו לנו אחרי החתימה, כי ראש המודיעין הכללי של הרשות, מאג'ד פרג', היתנה את ההסכם בהתחייבות חמאס להחיל את ההודנה ברצועה גם על הגדה. במלים אחרות: חמאס תחדל לתכנן פיגועים נגד ישראלים ביהודה ושומרון. המצרים, סיפרו לנו המקורות, דחפו לכך מצידם. מדובר בהסדר מהפכני, הגם שהוא שברירי ותוחלת חייו, מן הסתם, היא לכל היותר כאורך התקופה שנותרה לאבו מאזן בכס הנשיאות. מטבעו, הוא אינו תקף לגבי פיגועי יחידים.

ראש המודיעין פרג' לא פעל מאהבת מרדכי, אלא כדי להשיג שקט בשטח השליטה שלו. כל הצדדים יודעים שהסכמת חמאס לדרישה הזו היא אמת לשעתה. אם למשל, יתערער האמון בינם לבין הרשות, הם עלולים להפר את ההבטחה להימנע מפיגועים בגדה, ולו כדי להביך את הרשות או להעמיק את המתיחות בינה לבין ישראל. ביכולתם של ראשי חמאס אף לטעון, כי מבצעי הפיגוע אינם מאנשיהם, ולהיתמם אם תיחשף השתייכותם. הרי פנים רבות לו, למשחק הפוקר הפוליטי. ועם זאת, תנועת חמאס אמורה לרצות בשמירה על ההבטחה. בידי הרשות, כמו שלימד אבו מאזן, מזוודה גדושה של גזרים כלפי איסמאעיל הנייה וחבורתו. בהפעלתו של הסעיף הזה הופכת ישראל, באופן חשאי, לשותף רביעי בהסכמות קהיר.

ובתפקיד שר החוץ

כדאי שנתחיל להתרגל לשם החם בצמרת חמאס: סאלח אל-עארורי. האיש מספר 2 בצמרת הלשכה המדינית, חתם על ההסכם שהושג במטה המודיעין המצרי בקהיר. בן 51, גדל בכפר אל-עארורה ליד רמאללה. משפחה דתית, אם כי לא אדוקה. הבן השני מבין ארבעה. ביתם שכן כמה מטרים מן המסגד, ובילדותו בילה בו רבות. הוא בוגר לימודי הלכה איסלאמית באוניברסיטת חברון, וגם בוגר בית הכלא הישראלי.

ב-2010 שוחרר מהכלא, התחתן עם בת הכפר, ומיד יצא לסוריה, שם הצטרף לפטרוניו בלשכה המדינית של חמאס. זמן קצר אחר כך פרצה שם המלחמה, ועארורי עקר לטורקיה. היה ממניחי היסוד לעסקת שליט מן הצד הפלסטיני, וכך רכש היכרות עם המצרים. אחרי שנים מעטות בטורקיה, נחת בקטאר, אבל באחרונה נאלץ לעזוב גם אותה - הפעם ללבנון. בתוך שש שנים החליף חמש ארצות מגורים. כל השנים האלה פעל למען אחיו בזרוע הצבאית – באיסוף כסף, בהידוק המגע עם התומכים בטהרן ובחיזבאללה, וגם בקביעת מדיניות פיגועים. כך טיפס במהירות בסולם ההנהגה. בעידן שאחרי חאלד משעל, אין מבחינתם מתאים ממנו לתפקיד הבלתי רשמי, שר החוץ של חמאס.

סאלח אל-עארורי. צילום: AFP

בישראל נוטים לסווג אחד כזה על הסקאלה הפשטנית – קיצוני או מתון. התשובה לשאלה משתנה בהתאם לנסיבות. השאלות הנכונות הן, האם יש לו סמכות, ועד כמה הוא פרגמטי. או בלשון הדיבור, האם אפשר לעשות איתו עסקים. חמאס של היום בונה את דור המנהיגים הבא שלה. משעל זז הצידה, נכון להתגייס כשיתבקש, ודור שני תופס את מקומו.

שלושה מהם מרכיבים היום את הנהגת חמאס: הנייה (ראש הלשכה המדינית), עארורי (סגנו) ויחיא סנואר (ראש הלשכה המדינית בעזה). שני האחרונים הם בוגרי הזרוע הצבאית. ושוב חוזרת השאלה, האם זה טוב לישראל, או רע. התשובה בהתאם: אם תרצה הסדר, תמצא ישראל ברצועה ברנשים שמסוגלים לחתום עליו. לא תרצה, תגלה שהם אגוזים קשים לפיצוח. ב"הסדר" אין פירושו הסכם שלום, אלא סטטוס-קוו שיניח את דעתם של שני הצדדים. משהו שבחלקו מתקיים כעת, אבל מועד לפורענות תמידית ולכן זקוק לעיגון ותוספות. חמאס לא תתפרק מנשקה מרצון. זאת הבינו המצרים מזמן, והבין אפילו אבו מאזן (למרות שאמר "חוק אחד ונשק אחד", וכי פלסטין לא תהיה לבנון, עם צבא עצמאי בתוכה כמו חיזבאללה). גם ישראל יודעת, אבל איננה אומרת זאת בגלוי: ברצותה לפרוק את חמאס מהנשק, יש בידה רק אפשרות אחת. לפלוש לעזה, לאבד בין 200 ל-300 חיילים, ולכבוש אותה שוב.

 

טעות פרוידיאנית

בטקס החתימה במלון "מריוט" בקהיר השמיע כל אחד מנציגי הצדדים מלים גדולות. עזאם אל-אחמד, שליחו של אבו-מאזן, אמר כי השטן נמצא בפרטים הקטנים, ועל כן הם הוסדרו. הוא טעה פעמיים. פרוידיאנית ועובדתית. לפי הפתגם הידוע, אלוהים הוא זה שמצוי בפרטים הקטנים. כאשר השטן מסתתר שם, זו פצצת מצרר, ואכן כך עשויה להיות אחריתו של ההסכם הזה. להתפוצץ בפנים של ארבעת שותפיו. הטעות העובדתית בדבריו היא, שהפרטים הקטנים, אפילו הם, לא הוסדרו במלואם.

עארורי, לעומתו, בחר מלים מעולם החזון. הוא פנה לראשי הפת"ח ואמר להם, "למרות המחלוקת, וגם אם גרמנו זה לזה דברים מצערים, הרי כולנו אחים. אחים בדם, אחים לרעיון. הגורל שלנו זהה, הסבל שלנו חד הוא, ולכן גם עתידנו משותף". אם מישהו בישראל רוצה לפענח את אישיותו של הכוכב העולה של חמאס, הוא רשאי להתחיל בשלוש תכונות אלה: בכך שצמח בגדה ולא בעזה, שהוא מאמין בהשגחה עליונה, ושאיפתו העליונה לאחד את המחנה הפלסטיני.

הכותב הוא הפרשן לענייני ערבים של גלי צה"ל