שלום לכם, אזרחים יקרים התקועים בפקקים. כאחד מאלפי המפגינים ש"תקעו" אתכם, ברצוני לומר לכם מספר מילים כדי שתבינו מה עובר עלי ועל חברַי ואולי תכעסו קצת פחות אף על פי ששגרת חייכם השתבשה. כידוע לכולכם, אנו לומדים תורה בישיבות כהמשך של מסורת בת אלפי שנים. לימוד התורה, כפי שהוא נעשה בישיבות הקדושות, הוא נשמת חיינו ורוח אפינו. ויתור על לימוד תורה בישיבה, גם לצורך שירות בצה"ל, הוא מבחינתנו ויתור על עצם הווייתנו ומהותנו. כמו להכריח אינדיאני להיהפך להינדי.

מעבר לתפקידו העיקרי של צה"ל לשמור על ביטחון המדינה הוא מהווה "כור היתוך" חברתי, תרבותי ומנטלי. אין חרדי ששירת בצה"ל ויצא ממנו באותה רמת חרדיות כפי שנכנס. כור ההיתוך הצה"לי מעצב בדיוק את אורח החיים שמפניו אנחנו חוששים. לא נוכל בשום אופן להכיל חוק הכופה עלינו לא לעצב את אישיותנו כפי אמונתנו, בישיבה מול דף הגמרא, אלא לעצב אותה דווקא כנגד אמונתנו, בצבא.

רשויות החוק על זרועותיהן החליטו לכפות על בחורי ישיבות רבים מאוד לעזוב את הישיבה לטובת הצבא. הן מודעות למגבלות הכוח שלהן ולכן לא נכנסים טנקים לבני ברק כדי לנתק את בחורי הישיבות בכוח מהגמרא. במדור בני הישיבות בתל השומר, בחסות "טקס הענקת דיחויים", כביכול, מתקיים בעצם מיפוי דקדקני של בני הישיבות כדי לגייס מהם כמה שיותר. זו הסיבה לכך שאנו מדירים רגלינו משם. הליך ההתייצבות נועד בעצם לקדם את גיוס בני הישיבות, ואנחנו לא יכולים לשתף פעולה עם הליך שנועד להפוך אותנו למה שאנחנו מאוד לא רוצים להיות.

כשבחור נעצר ב"עוון" אי־התייצבותו בלשכת הגיוס, אנו מתמלאים רגשי זעם וחשים שנעשה צעד נוסף בדרך להכחדת אמונתנו, ומשכך, אנחנו לא יכולים לשתוק. אנחנו מאמינים בלהט שנעשה לנו עוול גדול בהרבה מזה שנעשה לנכים, החוסמים אף הם כבישים מרכזיים השכם והערב כדי להביע את מחאתם (הצודקת, לטעמי). אנחנו לא נלחמים על תוספת של כמה אלפי שקלים כי אם על עצם הווייתנו. אנו מבקשים מכם, גלו הבנה, לפחות כפי שהנכם מגלים כלפי הנכים. וכך נכתב באחד משלטי המחאה שאהבתי: "חרדי הוא לא חצי נכה".