לעתים רחוקות מאוד אדם חש את המעבר המהיר, הדיכוטומי, בין להיות זה שהוא בלתי נראה - למוקד האש. לי זה קרה אתמול, כשמצאתי את עצמי בצומת הרחובות יפו ושרי ישראל בירושלים, שנחסם על ידי אלפי מפגינים חרדים מהפלג הירושלמי. בהתחלה, כשהגעתי, המחזה הראשון שנגלה לעיני לא היה התמונה השחוקה של הפגנה אלימה. אדרבא, דרכי כמו נקרתה בחגיגה: מעגלים של מאות רוקדים במעגלים רחבים, פרוסים באחד הצמתים המרכזיים והגדולים בירושלים. הרושם הראשוני היה שנקלעתי לרגע של התעלות דתית.



כתבת מעריב מותקפת ע"י חרדים

מתוך אינסטינקט עיתונאי שלפתי את הטלפון הנייד כדי לתעד. שמרתי על מרחק בטוח, ואף אחד לא הבחין בי. המשכו של אותו אינסטינקט שלח אותי כמה צעדים קדימה לשולי המעגל הגדול והמרכזי ביותר, לנסות ולדובב אחד או שניים מהרוקדים, שיואילו להביט אל המצלמה ולהסביר באופן ישיר את פשר מעשיהם. אלא שמהר מאוד נוכחתי שהייתי תמימה. היה קול, לא היה עונה.

התקרבתי עוד צעד והרמתי את המצלמה מאחורי הרוקדים־מפגינים. רציתי לצלם בדיוק כמו עדת התקשורת החילונית למהדרין שמוקמה לה בבטחה במרכז המעגל, בעיקר צלמים שאת חלקם אני מכירה מאירועים אחרים, כולם גברים. ואז זה קרה: בן רגע הפכתי מבלתי־קיימת לחומר נפץ שקיומו אסור שם.

כמה מהרוקדים הבחינו שאני מצלמת אותם. או שהבחינו שאני אישה, כבר לא בטוחה. הם צעקו לכיווני שאפסיק לצלם. לפני שהבנתי מה קורה מצאתי עצמי בתוך בליל גידופים בנוסח "שיקסע" ו"מטונפת". עטו עלי מכמה כיוונים. זו הייתה תקיפה פיזית ללא מגע. מכות בלי מכות. פיזית, סגרו עלי. זה היה מבהיל. כמה מהם ירקו עלי.

ככל שהתמונה שחגה סביבי הגבירה תאוצה, עם פרצופים מלאי חימה, התחלתי לחשוש שאולי בכל זאת הכלים יישברו והאיום שהתגלם בשפת הגוף יתממש הלכה למעשה. אז נרתעתי, נכנעתי, נסוגותי בלית ברירה.

בסופו של יום, תרתי משמע, כשעברתי לצד המפגינים עם רדת החשיכה כמה שעות מאוחר יותר וראיתי תושבים רבים שבאו להתעמת עם המפגינים, עם לא פחות חרון בעיניים, כל שנותר לי להרגיש הוא עצב. עצב על העיר שעליה נאמר כי חוברה לה יחדיו.