ביום שלישי הודיעו האמריקאים כי 90% מהעיר א־רקה בסוריה שוחררו מאחיזת דאעש. להודעה הזו יש חשיבות צבאית, פוליטית, דתית והיסטורית. א־רקה היא המעוז האחרון של דאעש בסוריה ובעיראק. נפילתה בידי הכורדים של סוריה, בסיועם האדיב של יחידות קומנדו וחיל האוויר האמריקאיים, מסמנת את קץ החלום של הארגון להקים אימפריה אסלאמית.

דובר מדינות הקואליציה נגד דאעש פרסם השבוע נתון מעניין. מאז 2014, שנת השיא בכיבושיו, איבד דאעש 87% משטחיו. כלומר, 13% בלבד נותרו כיום בחזקתו. בבסיסיו העיקריים בעיראק ובסוריה, דאעש הוא ארגון מוכה צבאית. יכולותיו נחלשו באורח דרמטי מאז סדרת הניצחונות המסחררת שבשיאה כבשו אנשיו את העיר השנייה בגודלה בעיראק, מוסול. לפני ארבעה חודשים בלבד הם סולקו ממנה. מה יאמר מפקדם, אבו בכר אל־בגדאדי, אם יבריח בימים הקרובים קלטת ממקום מסתורו? מן הסתם, יבקש שינקמו כזאבים בודדים במדינות המערב. תגובה צבאית סוחפת, במיוחד בבגדאד ובדמשק, יתקשו לוחמיו לייצר.

אל־בגדאדי הכריז על עצמו "אמיר המאמינים", מנהיג אומת האסלאם כולה. לחסידיו הבטיח אימפריה דתית, כמו זו שצמחה לפני 1,300 שנה, למן לכתו של מוחמד. ישות מן האוקיינוס עד למפרץ, שתקום על יסודות המשטרים הרקובים בערב ובמערב. מדינה שהחוק בה יהיה השריעה (ההלכה המוסלמית), והדת אסלאם. עד לפני שלושה שבועות, בנאומו האחרון, הבטיח שהניצחון קרוב. אחד כזה, שמתיימר להיות מנהיגם של מיליארד וחצי מאמינים, אבל פוסע ממש בימים אלה אל סופו, לא יהיה ולא היה אמיר המאמינים. הוא משיח שקר.

הסיפור הגדול במשבר הסורי הוא בשאר אסד. מנהיג שניבאו כי ראשו יתנודד על העמוד הגבוה ביותר בדמשק, הצליח לא רק לנצח במלחמה הזו, אלא גם להביס את אויביו ולצאת בראש מורם. מי לא ניבא שגורלו יהיה דומה לזה של חבריו סדאם חוסיין ומועמר קדאפי? מנהיגים ערבים ומערביים סתמו עליו את הגולל. גם בישראל הספידו אותו מוקדם וללא ביסוס. מי שייגש לארכיוני העיתונים וערוצי הרדיו והטלוויזיה, ימצא בהם התבטאויות מביכות של גדולי הפרשנים כאן על סופו הקרב של נשיא סוריה.

המשטר הסורי ביצע פשעים נגד עמו, ופרנסיו ראויים למשפט. אסד הבין הרבה לפני כולם את העיקרון שצריך להנחותו כדי לצלוח את הניסיון המר שאליו נקלע: זה אני - או הם. אין באמצע. כשידעו חייליו על כוח מורדים המסתתר בתוך בניין, מוטטו את הבניין כולו על יושביו. העיקרון הזה הוא שהוליד את מעשי הטבח הרבים של משטרו, אבל מתנגדיו אינם פחות אכזריים ממנו. הם פתחו נגדו במלחמה. היה זה קמפיין אזורי יזום, בהובלת סעודיה, קטאר, איחוד האמירויות וטורקיה, להפיל את משטרו כדי למוטט את הגוש האיראני־שיעי.

ניצחונו של משטר דמשק הוא אחד מסיפורי ההישרדות הגדולים של העידן המודרני. נכון שאת הצלתו יש לזקוף במידה רבה גם לזכות ידידיו הגדולים, רוסיה, איראן וחיזבאללה, שהקריבו לוחמים כדי למנוע את התמוטטותו. אבל גם זו חוכמה בפני עצמה, לגרום לאחרים להקיז את דמם כדי שאתה תחיה. אסד שיחק היטב בקלפיו. במיוחד נהג נכון כשבחר באופציית הכוח, ולא נעתר לפיתויים לפרוש באמצעות מו"מ. שונאיו רבים מכדי שיתכופף. לו היה פורש וממשיך לחיות בסוריה, או גולה לארץ מקלט - הייתה ידם משיגה אותו במוקדם או במאוחר.

עשן עולה לאחר הפצצה בעיר הסורית א-ראקה. צילום: רויטרס

המתנחלים של כרכוכ

דרמה צבאית ופוליטית מתחוללת בימים אלה בעיר כרכוכ בעיראק. לידתה במשאל העם שערכו הכורדים לפני חודש. באותו משאל הביעו 92% מאזרחי החבל בצפון עיראק רצון בעצמאות. מעניין מה חשב לעצמו מנהיגם, מסעוד ברזאני, על תגובת ממשלת האם בבגדאד. רוב המעריכים סבורים כי לא חזה כמה תהיה חריפה.

כאשר מיעוט אתני החי בתוך מדינה טוען להגדרה עצמית, ואומר כן גורף לעצמאות, קרובים הסיכויים שבשלב הבא הוא ייקרע ממדינתו. ראש ממשלת עיראק, חיידר אל־עבאדי, בונה מאז כניסתו לתפקיד לפני שלוש שנים מדינה חדשה. הוא נאבק בהשפעה זרה (בעיקר איראנית) ובשחיתות שהוריש לו משטר סדאם, ומעודד כפי יכולתו ביטויים של דמוקרטיה. ענף הנפט, שנפגע אנושות במלחמה, שוקם והחל לייצר שני מיליון וחצי חביות ביום, ובאופן יציב. מאדמת המולדת אפשר להפיק כמות כפולה ומשולשת מזו.

עבאדי סבור כי בבואם לדרוש הגדרה עצמאית, מפוררים הכורדים את חזון הדמוקרטיה העיראקית ואת מפעלות הבנייה שלו. הוא החליט לגבות מברזאני מחיר, ובכך לנסות למחוק את הישגי המשאל. בארבעת השבועות שחלפו חזר עבאדי ואיים להשתמש בכוח צבאי אם הכורדים לא יבטלו את ההליך. השבוע מימש את איומיו. ביום ראשון בחצות נשלחו כוחות צבא עיראק לכרכוכ. בבוקרו של יום המוחרת תפסו את ממשל המחוז. ברזאני חשש מפני מלחמת אחים. הוא הורה לכוחותיו, הפשמרגה, לנצור את האש, ולהשתמש בה רק אם חייהם בסכנה. שני הצדדים מכרו לציבור גרסה מעניינת על המתרחש: צבא עיראק הודיע כי אנשיו תפסו את השליטה בעיר; הכורדים טענו להגנתם כי לא נוצר באמת מגע בין שני הכוחות, וכי המסע הצבאי לכרכוכ הוא בעיקרו מפגן תקשורתי. המשבר הזה, כמו הניצחון על דאעש לפניו, הזניק את הפופולריות של עבאדי ברחוב העיראקי. שני המנהיגים שוקלים עתה את צעדיהם בסיפור.

ההשתלטות על כרכוכ היא שיאו של משבר חריף בן כמה שנים, שהלך והחמיר עם עריכתו של משאל העם. לאחר היבחרו לראשות הממשלה, בשנת 2014, החליט אל־עבאדי לשלול מן החבל הכורדי את חלקו בתקציב השנתי, שעמד על 17%. לשולחנו הגיעו ידיעות, כי ברזאני ואנשיו דופקים את המדינה פעמיים. שריד מימי קודמו הפרו־איראני, ראש הממשלה נורי אל־מאלכי. הכורדים זכו לנתח שלהם בתקציב, אבל באותה עת נהנו מהכנסות לאומיות ללא שיתופה של בגדאד. למשל, הם חתמו על חוזים עם חברות נפט זרות (בהן רוסיות), מוכרים את הנוזל היקר (חלקו בשוק השחור) ומותירים את הרווח כולו בכיסם. נוסף על כך, נהנה החבל הכורדי מן המיליארדים שמניבים כספי המסים בשני מעברי הגבול הגדולים עם טורקיה, שהם עצמם מנהלים את ענייניהם.

משאל העם של ברזאני היה, במידה רבה, מהלך פוליטי שנועד להלחיץ את ממשלת עבאדי ולאיים עליה בפירוד, אם לא תשיב את 17 האחוזים בתקציב לממשלת ארביל. בבגדאד טוענים כי מאחורי מילותיו הגדולות של ברזאני והקריאה שלו להגדרה עצמית עבור בני עמו, מסתתר ראש שבט שמנכס לעצמו את ההכנסות הרבות ואינו חולק אותן כיאות עם בני עמו. גם אם הטענות האלה נכונות, ממשלות בגדאד לא יוכלו לחמוק מן הבעיה האתנית. עיראק והחבל הכורדי הולכים ומתרחקים מנטלית זה מזה. עיראק של היום היא מדינה שיעית, אומנם בעלת רוב חילוני. לפי הערכות שנלחשות שם בשנים האחרונות, שיעור השיעים באוכלוסייה (המונה כ־33 מיליון נפש) עולה על 70%.

ומדוע הפכה כרכוכ למעוז המריבה? כ־20% מהנפט העיראקי מיוצרים במתקני הזיקוק בשטח הכורדי. רובם המכריע שוכן במחוז כרכוכ וסביבותיו. כרכוכ הייתה בעברה עיר בעלת רוב מכריע של כורדים וטורקמנים. סדאם יישב אותה במתנחלים ערבים, כדי להפחית משיעור הכורדים. כאשר בעיראק נשאלת בחרדה השאלה האם תהיה אי־פעם מדינה כורדית עצמאית, מיד עולה שאלת הגבולות. היכן יעברו גבולותיה? ובעיקר, האם כרכוכ תהיה לאלה או לאלה. העיר הזו, אם כן, מגלמת בעיה פוליטית וכלכלית. עתה הפכה גם מוקד לעימות צבאי. זו פצצה מתקתקת, והשבוע ניסה עבאדי לטפל במרעום שלה.

הכותב הוא הפרשן לענייני ערבים של גלי צה"ל

tguvot@maariv.co.il