בימים אלה אנו עדים להפגנות אלימות של חרדים המוחים נגד גיוסם לצבא. מנגד, אנו רואים ניסיון לכפיית תהליכים חיצוניים על קהילה סגורה, שמתדלק את הצורך לצאת למלחמת מצווה ולהגן על הערכים המקודשים. תופעות אלו מייצרות מעגל מתסכל במיוחד, שבו אף שהדמוגרפיה החרדית נמצאת בתהליך גידול מואץ, תחושת הנרדפות שלה נותנת לה לגיטימציה לחשוב ולהתנהל כמיעוט.



אך האם החרדיות יכולה להתקיים ללא תפיסת הגלותיות והנרדפות? האורתודוקסיה החרדית אימצה בחום את נרטיב המיעוט הנרדף, למרות השיבה לאדמתה והתחדשות שפת הקודש. באופן פרדוקסלי, למרות הציפייה המתמדת לגאולה, הגלות הפכה לערך משמעותי ולמקור כוח, והותירה אותנו עם שפת מיעוט. בכל הטקסטים היהודיים, קשה עד בלתי אפשרי למצוא ביטוי המתייחס לעם היהודי כאל רוב. התלמוד מלא באנלוגיות ובאגדות המדברות על "עם לבדד ישכון", "כבשה אחת מול 70 זאבים" ועוד, המגיעים לידי ביטוי גם בחגי ישראל. כשהאדם החרדי שר בליל הסדר: "שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו" הוא מכוון למגוון הגורמים והכוחות, יהודיים ושאינם, הנחושים גם כיום להשמיד את זכרו. 



אפשר למנות כמה תועלות משמעותיות משימור תחושת המיעוט: התלכדות מול אויב משותף, שמירת האחדות וחידוד חושים מתמיד מול סכנה קיומית, הממקד את העיסוק בבעיה הבוערת ומאפשר לטאטא בעיות "שוליות". החיים במצב מלחמה תמידי גם מחייבים ציות ומניחים כוח רב בידי המנהיגים המנהלים את הקרב. כל אלו, בנוסף לתפיסה עצמית כממשיכי מורשתו המפוארת של עם נצח, אשר בתוקף צו אלוהי אין מקום לפשרות בכל מה שקשור לאורח חייו - הביאו למצב של התבדלות כאג'נדה הישרדותית, לסקטוריאליות כמצרך קיומי. בסט הערכים החרדי, ההלכה והמסורתיות קודמות לליברליות, מה שיוצר פעמים רבות התנגשות תרבותית, המקשה מאוד על השיח הבין־מגזרי. מנגד ניצבת חברה כללית מלאה חשש אמיתי, שלעתים מתבטא בתיעוב גלוי ומאושרר חברתית.



בניגוד לכוחה הקולקטיבי העז, עולה חשש כי גידולה הדמוגרפי של החברה החרדית לא בהכרח יגדיל את כוחה ויאפשר את החלת ערכיה על המרחב הליברלי־ציבורי, אלא דווקא יחליש אותה: כשתהפוך החברה החרדית לרוב או אפילו לחלק שווה באוכלוסייה, נרטיב השנאה יאבד את האפקטיביות שלו, ולא יוכל עוד לתרץ התבדלות והשתמטות מחובות משותפים. עם היחלשות הנרטיב, תגיע גם אחריות מנהיגותית שמציאות המיעוט פוטרת ממנה. במובנים רבים אפשר להגדיר את החברה החרדית כחברת מופת: קהילתיות מופתית, אחוזי פשיעה נמוכים במיוחד, החלת והקניית ערכים המושתתים על יושרה, כבוד וערבות הדדית. קולה המסורתי הבלתי מתפשר חשוב מאוד לנוף הלאומי.



בעתיד צפויה  החברה החרדית להפוך לכרבע מאוכלוסיית מדינת ישראל. נתון זה, עם יתרון האחדות הסקטוריאלית, צפויים להפוך אותה לכוח פוליטי רב־ השפעה. במצב זה, שאליו מייחלים החרדים אך גם חוששים ממנו, כדאי להתחיל לחשוב כיצד הם זונחים את שפת המיעוט ומאמצים תודעת רוב שתתבטא בנטילת אחריות ובממלכתיות.



הכותבת היא פעילה חברתית חרדית ועמיתה במכון שחרית