בכל שנה הריטואל חוזר על עצמו; לקראת יום השנה לרצח יצחק רבין, מאות אלפים, כמוני וכמו רבים מחבריי, נכנסים לחדרים מוגנים. באחת, כולנו הופכים שוב, כמו בליל הרצח, לחשודים בהסתה לרצח, בפגיעה בעקרונות ממלכתיים, בפילוג ובהרחבת הסדקים. ואני אומר לכל אלה שמלבים את אש השנאה: הרפו מזה. אתם מעוותים את ההיסטוריה. אתם עושים עוול לציבור ענק שלא חטא במאומה; שרק יצא לרחובות כדי למחות על מהלכים מדיניים שנעשו במחשכים בארוגנטיות בוטה, מול ארגון טרור רצחני.

ואני גם שואל את כל אלה שחוזרים שוב ושוב אל המצע המכפיש המעמיד במרכז שנאתם את מי שנבחר בבחירות דמוקרטיות ב־1996מול שמעון פרס - לא מול יצחק רבין שכבר לא היה בין החיים - תוך שהוא סוחף אחריו קהלים גדולים שהרגישו מרומים בידי קואליציית אוסלו ושגם “הואשמו” ברצח ראש הממשלה.

כלום באמת סבורים כל אלה שנושאים כיום את דגל הממלכתיות לשווא שמה שנעשה באותן שנים בידי הדרג הנבחר עלה בקנה אחד עם סדרי מינהל תקין? האם העובדה שיוסי ביילין ושמעון פרס ניהלו מגעים חשאיים עם הארגון לשחרור פלסטין (אש”ף), ארגון טרור שהרבה דם של יהודים היה שפוך על ידיו, בלי שהציבור ידע על המזימה הנרקמת מאחורי גבו, ללא הכרעה של הכנסת וללא ידיעת ראש הממשלה בשלב הראשון, באמת הייתה מה שאזרחים מצפים מממשלה נבחרת?

הבה לא נהיה תמימים: פרס חתם מול מחמוד עבאס על הסכם חשאי, ולאחר מכן החליפו ערפאת ורבין מכתבים; כל זאת כדי להכשיר את הטקס הנבוב על מדשאת הבית הלבן שבמהלכו נחתמה “הצהרת העקרונות”. לא היה בה, אגב, דבר על “מדינה פלסטינית”, כשם שלא היה דבר על כך בהסכם השלום עם מצרים. גם המצרים דיברו רק על אוטונומיה, ולא על משהו אחר. וגם בנאום שנשא רבין בכנסת, ערב אישורו של אוסלו ב’, בעזרת שני “עריקים” שעברו לשורות הקואליציה, הוא לא דיבר על “מדינה פלסטינית”. הוא רק ציין שגבול הביטחון של ישראל יהיה על גדות הירדן. רבין גם דחה על הסף את מה שהפלסטינים מכנים “זכות השיבה”. אינני יודע אם הפלסטינים ידעו עד תום את עמדותיו של רבין, אבל דרכו בהחלט לא הובילה לשלום. לכל היותר היו בה סממנים של פשרה זמנית.

מאות יהודים נרצחו ברחובות הערים במהלך המגעים עם אש”ף, והניסיון לכנותם “קורבנות השלום” היה נואל ומביש. גם התקווה של רבין שערפאת יילחם בטרור “בלי בג”ץ ובלי בצלם”, כהגדרתו, התבררה כריקה מתוכן.

וזאת האמת: עם רציחתו של רבין לא נרצח גם “תהליך השלום”. לא היה תהליך כזה. הייתה רק נאיביות – ואולי, גם קצת טיפשות - בעצם עריכת ההסכמים עם ארגון טרור, וקשה לומר שהכל קרס בכיכר העיר. שלושה ראשי ממשלה ניסו אחר כך את כוחם, ומאומה לא צלח כי הפלסטינים רוצים את מה שלעולם לא נוכל לתת תמורת הסדר הביניים שהם מוכנים לחתום עליו.

וכאשר ייתם פסטיבל השנאה, תישמע בוודאי צפירת ההרגעה, ולאחריה שוב נוכל לצאת מן המחסה הבטוח אל האוויר הנקי מדברי ההסתה של כל השוגים, עדיין, ב”אשליית השלום”.