לאחרונה הולך ומתברר לי שייתכן כי "משחקי הכס" מבוססת על סיפור אמיתי. ומה שיותר מדהים הוא שהסיפור האמיתי עדיין בהתהוות. לטובת מי שלא מכיר את הסדרה, היא מתארת ממלכה אנושית מפוצלת ושסועה, שמתקיימת בעולם דמיוני שיכול לשמש אלגוריה לעולמנו כיום. בעולם הזה מאיים צבא מתים על עתיד האנושות. הצבא הולך ומתעצם וסופח אליו עוד ועוד כוחות שעוברים לשורותיו כתוצאה ממתקפות נקודתיות. הקושי המרכזי של האנושות לעצור את ההתעצמות הזו נובע משתי סיבות מרכזיות: הן חוסר אמון בקיומו ובכוונותיו של צבא השאול והן העובדה שהאנושות מתקשה לזנוח יריבויות ושנאות עתיקות יומין ולאחד כוחות כדי להדוף את כוחות האופל.



העולם האמיתי הוא מעין תמונת מראה של "משחקי הכס". מולנו הולך ומתעצם כוח האופל של האסלאם הקיצוני, הצובר עוד נשק ועוד טריטוריות שליטה ועוד אחיזות פוליטיות בלב העולם המערבי. הציר האיראני שעובר מהמפרץ הפרסי, דרך עיראק, סוריה ולבנון בואכה הים התיכון, הוא ציר רשע בעל כוונות עוינות, המבקש להשתלט על העולם כולו כדי להפיץ את בשורת הג'יהאד.



בעולם המערבי שוררת נאיביות והדחקה של הסכנות האורבות לקיומו כתוצאה מהתעצמות ציר הרשע הזה, בעיקר לנוכח האפשרות שהוא יצליח להניח את ידו על נשק גרעיני. אותם גורמים בעולם המערבי, הנושקים לגבולות ממלכת האופל ומזהים את גודל האיום ועוצמתו, מתקשים לשלב כוחות ולפעול ביחד ובגלוי נגד ההתעצמות האיראנית. בעולם נורמלי הייתה נוצרת קואליציה טבעית של סעודיה, מצרים, ישראל, ארה"ב, רוסיה ומדינות אירופה, שהייתה פועלת ביחד, בהתגייסות מלאה, בנחישות ובקשיחות כדי למוטט את הכוח האיראני, לגדוע את ענפיו השוטים ולהחזירו לגודל הראוי לו.



אבל האנושות היא אנושית. היא מתקשה לשים בצד את השנאות העתיקות, את המלחמות הקרות והחמות, את הסיכוי להפקת רווחים מיידיים מקונסטלציות פוליטיות שונות ואת המשקעים ההיסטוריים. בעיניים עצומות לרווחה היא מאפשרת לכוחות האופל ליצור את הפרוזדור מהמפרץ אל הים התיכון. מסדרון שכרגע הוא צר, אבל עלול בבליץ מהיר ורצחני להפוך למרחב שליטה רחב היקף ומסוכן, כאשר המדינה הפיקטיבית ששמה ירדן, תהפוך בן יום או יומיים של כיבוש איראני מהיר לחלק בלתי נפרד מכוחות האופל.



כשייווצר הרצף הטריטוריאלי הזה, ייסגר האופק לקראת מלחמת עולם שלישית. הגורם היחידי שיעמוד מול השילוב הקטלני בין משמרות המהפכה, חיזבאללה, חמאס וצבא סוריה ועיראק, הוא רק אומה קטנה ונצחית, המשמשת כמשמר הלילה ומגינה על החומה. כשאומות העולם יתעוררו, צריך לקוות שזה לא יהיה מאוחר מדי.



# # #



פעם היה לנו רק פת"ח (אש"ף), ארגון טרור שביצע פיגועים ורצח אזרחים יהודים בארץ ובעולם. מורשת רבין הכניסה את ארגון הטרור הזה תחת כנפי העולם הנורמטיבי, כשהכירה בו, ניהלה עמו משאים ומתנים והגישה לידיו המגואלות בדם של מנהיגו יאסר ערפאת פרס נובל לשלום על מגש של כסף. עם ההכרה והלגיטימציה בפת"ח נולדה הדעיכה. אימפריית הטרור התברגנה קמעה ובמקומה צמח חמאס. הוא שכלל את הרוע למדרגה חדשה, כשהחל להנפיק ולשגר מחבלים מתאבדים אל מרכזי הערים בישראל.



ברוח מורשת רבין הפייסנית, המכילה והסלחנית, החל העולם להסתגל לסגנון הטרור החמאסי. ככה זה. הטרור תחרותי מטבעו. הוא מתחרה על תשומת לב העולם השפוי. לכן הסתגלות לסגנון הפעולה החמאסי הולידה את סגנון הפעילות של חיזבאללה, שכלל ירי טילים על מרכזי אוכלוסין והתנקשות בחיי מנהיגים מתונים מדי לטעמו. ושוב, ברוח ההכלה והפיוס הסלים הטרור האסלאמי. פעולות הטרור עלו מדרגה. כך מצאה עצמה ארה"ב נאלצת להתמודד עם אסון התאומים, פרי מוחו החולני של ארגון אל־קאעידה, ששאף להיראות קיצוני עוד יותר. ומי שחשב שהטרור הגיע לקצה גבול יכולתו, קיבל לפנים את ארגון דאע"ש.



התפתחות הטרור העולמי מזכירה את הסיפור הבא: היה הייתה עיירה יהודית, שבה לא קברו אדם עד שנמצא מי שיספידו. ביום בהיר במיוחד הלך לעולמו רב יענקל, רשע מרושע גמור. שלושה ימים עמדה גופתו ולא ירדה דוּמה, כי לא נמצאה ולו מילה אחת טובה לזכותו. התמזל מזלו של רב יענקל, ולפני שפשה הריקבון בגופתו, הלך לעולמו רב יצחוק, רשע מרושע אפילו יותר ממנו. קפצו פרנסי העיירה על המציאה. עמדו וספדו לו: מה טוב, שרב יענקל טוב היה מרב יצחוק. כך אמרו ומיד קברו. ומה עשו עם רב יצחוק? נעמדו על קברו ואמרו: מה טוב, שבזכות רב יצחוק הצלחנו לקבור את רב יענקל.



בעולמנו המרוחק מאותה עיירה, אך לא מאותה רוח, השתתף ארגון חיזבאללה בחיסול ארגון דאע"ש. העולם רואה רשע מרושע אחד ההורג ברשע המרושע ממנו, ויש חלמאים שמתחילים, אולי, לראות בחיזבאללה משהו טוב. חלמאים. זהו, בכזה עולם אנחנו חיים.



# # #



לאחר צילום רנטגן או בדיקה רפואית אחרת נאסר על האחות והטכנאי, בדרך כלל אנשי מקצוע עתירי ניסיון, להסביר לפציינט את מצבו הרפואי. חרף כל ההפצרות והסקרנות של החולה הם מותירים את הפענוח והסקת המסקנות לרופא. כולנו מקבלים זאת כמובן מאליו. הרופא הוא הסמכות המקצועית הנכונה לביצוע האבחנה, וכך נכון וראוי לנהוג גם בעולם המשפט.



הצעת החוק של ח"כ דוד אמסלם קובעת כי ייאסר על המשטרה לצרף לפרקליטות המלצה להגשת כתב אישום בעת העברת חומרי הראיות וממצאי חקירה פלילית לידיה. אמסלם צודק. תפקידה של המשטרה הוא לאסוף ולרכז חומרים ולבנות מהם תמונה עובדתית. הערכת המשמעות המשפטית של העובדות שנאספו צריכה להישאר בידיהם של אנשי המשפט. המומחיות המשפטית הזו מצויה בפרקליטות.



ניהולו של תיק פלילי והשאלה אם הראיות מספיקות לצורך הגשת כתב אישום קרובות במהותן לדיני נפשות. עצם ההמלצה להגשת כתב אישום עלולה להרוס חיים של חפים מפשע. זהו כתם שעלול ללוות אדם כל חייו. לכן, גם אם לאחר מכן מחליטה הפרקליטות לא להגיש כתב אישום, הכתם נדבק והופך לצל שני.



אי־הגשת כתב אישום, להבדיל מזיכוי בבית המשפט המבטל את האישום, אינה מוחקת לגמרי את העובדה שמשטרת ישראל, לאחר חקירה "הרשיעה" את החשוד. זו תוצאה בלתי מתקבלת על הדעת. במשפט הפלילי אסור שתהיה חצי הרשעה. אדם חף מפשע ש"הורשע" על ידי המשטרה, אינו יכול לערער על החשד שדבק בו. שמו הטוב עלול להירמס על לא עוול בכפו. חזקת החפות עד שהוכחה אשמתו הופכת למרמס תחת גלי הפרסום והבאזז המשטרתי. עד שהפרקליטות מקבלת את החלטותיה, אדם כזה כבר עלול לאבד את עולמו.



זו הסיבה לכך שאני מאמין שלא די בהצעת החוק של ח"כ אמסלם. במסגרת אותו עיקרון שאין חצי הרשעה, הצעד המתבקש הבא הוא ביטול ההבחנה בין אי־הגשת כתב אישום מחוסר אשמה לאי־ הגשת כתב אישום מחוסר ראיות, הנתפס גם הוא כחצי או כרבע הרשעה. אם אין ראיות, האשמה לא הוכחה, ואם האשמה לא הוכחה, אין אשמה.



[email protected]