"אנחנו נמצאים בעיצומו של דבר שלא ניתן להגדירו אלא כטרור שיש לו שתי זרועות. זרוע אחת היא המחבל התקשורתי והזרוע השנייה הן הכנופיות הפמיניסטיות פלסטיניות שעוסקות כחודש ימים, רק משום שמדובר באופנה, אופנה נמוכה ובזויה שלא החלה בארץ, מעתיקים בלי הבחנה, בעיקר בתקשורת, את כל מה שקורה בארצות הברית ועל בסיס יום יומי שומעים סיפורים שונים חלקם למטרות סיכול פוליטי של אנשים מתים.

סיפורי מעשיות נכונות או לא נכונות, זה בכלל לא משנה, מלפני 40, 50 ו-60 שנה שעשו אנשים מתים ואין שום דרך לסתור את המעשיות ולהגן על שמותיהם. מדובר ממש בסיכולים למטרות פוליטיות, בנשות שמאל קיצוני. יש לנו גשם של סיפורים שכולם, באופן לא מקרי, שחוק ההתיישנות חל עליהם. המשמעות היא שהמספרות ידועות היטב שאת הסיפור שלהם לא ניתן יהיה לבחון באמצעות המסננת של חקירת משטרה ולבחון את החומר שהמשטרה תאסוף.

מאחר ומדובר בהתיישנות יש לשים לב לנקודה נוספת. התיישנות אינה גחמה משפטית אלא מקובלת בכל שיטות המשפט, גם האפלות שבהן, משום שבחלוף זמן קשה מאד להגיע לחקר האמת, לכן גם כאשר מדובר בחמורות שבעבירות כמו עבירות רצח, אם לא נפתחה חקירה בעניין אחרי 20 שנה תהיינה הראיות לרצח כבדות ככל שיהיו, לא תפתח חקירה משטרתית כי הנחת היסוד של המשפט היא שלא ניתן להגיע לחקר האמת אחרי כל כך הרבה זמן שחלף.

לכן, מספרות הסיפורים מקפידות ב-99% מהסיפורים לספר לנו סיפור שהתיישן על פי דין כשהן מודעות היטב שלא יהיה ניתן מעולם לבדוק אותו בעוד שהצד השני, התוקפן המיני כביכול, לרוב מכחיש את הדברים לחלוטין. לפנינו תופעה שהיה עלינו להתעלם ממנה בעוד שהיא הופכת כיום לחיסול חשבונות במקרים רבים, אם לא בכולם.

דרך אגב, כל הנשים הללו זוכות לתואר שלא מגיע להן - 'אמיצות', ואומרות לנו שלא ניתן להתלונן על מעשה מיני שלא כחוק בתוך זמן קצר מן העבירה בשל מיליון וחצי סיבות. הנשים הללו צריכות לתת לנו הסבר מדוע רק לאחר שבארצות הברית, כשהצעירות של הוליווד, הצועדות מצעד מביש על השטיח האדום בכל מיני אירועים, וחושפות את אבריהן תוך כדי פגיעה בכבודה של האישה כאישה, והפיכתה לכלי חפץ מיני, אז פתאום גם הן בארץ החלו לספר את המעשיות שלהן בין אם נכונות ובין אם לא.

למה הנשים החלו לדבר רק ברגע שזה נהיה פופולרי? למה לא עשיתם את זה לפני שלושה חודשים? עשיתם את זה רק משום שלא תסכנו דבר בשל הסיפורים הללו למרות שברור שחלקם שקריים, הרי ברוב המקרים הסיפורים הללו מוכחשים על ידי אותם הקורבנות – הגברים שלהם מיוחד ליטוף על הישבן או נשיקה על השפתיים. שלא תהיה פה שום אי הבנה, נשיקה על השפתיים שלא מרצון האישה הוא מעשה בזוי, אך אם הוא מגולה חמש שנים ויום לאחר שהוא בוצע למשפט אין שום עניין בו, אם למשפט אין עניין בו קל וחומר שאין כל בסיס לבוא חשבון כלשהו, כולל שלילת פרנסה וסילוק ממקום העבודה בגלל סיפור מוכחש שלא ניתן לעולם לברר אילו היה לסיפור אמת.

כמובן שהמומחית לזיהוי אמת ושקר, שלי יחימוביץ', תמיד תרוץ לתקשורת ותגיד שכל מתלוננת דוברת אמת, היא הרי נתנה תעודת הכשר לא' מבית הנשיא שגם הפרקליטות, שנוכחה כמה היא רמאית, סגרה את כל ההליכים מבלי שום קשר לשימוע המפואר שעשו עורכי הדין פלדמן וציון אמיר לנשיא קצב שבעקבותיו חוסל לחלוטין כתב האישום שרצו להגיש נגדו מלכתחילה.

התופעה הזו היא לא יותר ולא פחות טרור שיש לו שני צדדים, אחד יותר אפל מהשני. צד אחד זה המחבל התקשורתי והצד השני הן הכנופיות הפמניסטיות שמפילות קורבנות יום-יום ושעה-שעה, קורבנות שמכחישים את הדברים. חבל מאד שבעקבות טרור תקשורתי, אלא שבידיהם לקבל את ההחלטות נכנעים ללא הצדקה לטרור ומשליכים כחפץ את קורבנותיו".