ירושלים שוב עושה היסטוריה. כיאה לעיר שהינה לב העולם, היא מצליחה למגנט אליה את כל הכוחות הפוליטיים הקיימים, ולעמוד במרכזו של מאבק בינלאומי. לא על עתידה כבירת ישראל, אלא על ערכי המוסר של העולם המערבי. הכוח המרכזי המניע את המאבק הוא דונלד טראמפ, שהכריז, קבל עולם משתאה, את המובן מאליו: ירושלים היא בירת ישראל. הוא לא דיבר פוליטיקה, לא דיבר גבולות או משא ומתן. הוא דיבר עובדות ומציאות.

הליהוק של טראמפ בתור הילד הזועק "המלך הוא עירום", נראה כמעט בדיוני. טראמפ, אבי הפייק ניוז, האיש שהתקשורת האמריקאית עוסקת בעיקר בניתוץ אמינותו, הוא זה שבאומץ רב זועק את האמת הברורה שכל העולם מתכחש לה. אבל בעוד שבאגדה של הנס כריסטיאן אנדרסן זה היה אקורד הסיום, במקרה של טראמפ זוהי רק תחילת העלילה.

לעלילה המודרנית יש פרק נוסף מנוגד להיגיון, עד שצריך להיות בעל סטייה נפשית כדי להעלותו על הדעת. בפרק הזה הקהל אינו מצטרף אל הילד ואינו צוחק, אלא ממשיך להכחיש את העירום ומוקיע את הילד.

ירושלים היא בירת ישראל דה-פקטו. בה נמצאים הכנסת, משרדי הממשלה ובית המשפט העליון. ובעיקר, בה עמד בית המקדש ולמעלה מ-2,000 שנה שמרבית היהודים מאמינים כי בליבה הוא עוד יקום. ירושלים היא גם בירת ישראל דה-יורה, כך קובע חוק הכנסת המחיל את הריבונות הישראלית על ירושלים. אבל העולם, שאוהב ללגלג על פייק ניוז, יודע לחיות עם פייק היסטורי.

רבים מהמנהיגים שמדינותיהם נתנו יד להצבעה המחפירה נגד הצהרת טראמפ ובעד הכחשת ירושלים, עברו את המסלול של "יד ושם", בואך אל ירושלים המדינית הכוללת את הכנסת ומתקני הממשלה במערב העיר ובמזרחה. חלק מהם קיבלו את הכבוד לנאום מעל דוכן הכנסת, שעליו מתנוסס סמל המנורה.

שכתוב היסטורי

הפייק ההיסטורי שבו נאחזות אומות העולם כשמדובר בהכרה בירושלים כבירת ישראל, מתכתב עם השורות האלמותיות שנכתבו בספר 1984 של ג'ורג' אורוול: "שקר הוא אמת, מלחמה היא שלום ועבדות היא חירות". רק בעידן של טשטוש מושגים גלובלי אפשר לדמיין פרק המשך שבו האצילים מסתערים על הילד האומלל, עולבים בו ומפליאים בו את מכותיהם כדי שיחזור מן הדיבה שהעליל על המלך.

דבר אחד בטוח: הדרמה המודרנית עולה על האגדה. יש לכך שתי סיבות מרכזיות. הסיבה הראשונה היא כי מדובר במציאות היסטורית בהתהוות ולא באגדה דמיונית. הסיבה השנייה היא שמי שמכריז על העירום אינו ילד, אלא מנהיג המעצמה הגדולה והחזקה בעולם. מסתבר שבמקרה של ירושלים קיים כוח שחזק יותר מהצירוף של אמת ושל מנהיג מעצמת העל. כוח סודי, שלכאורה אין לו הסבר. שהרי מעולם לא גינו פוליטיקאים רבים כל כך, מנהיגים מעטים כל כך על אמירת אמת טריוויאלית כל כך.

תוצאות ההצבעה בעצרת האו"ם על הכרזת טראמפ. צילום מסך: יוטיובתוצאות ההצבעה בעצרת האו"ם על הכרזת טראמפ. צילום מסך: יוטיוב

דווקא התגובה הלא שפויה של מרבית העולם המערבי להצהרת טראמפ היא האינדיקציה לחשיבותה. הכחשת ירושלים הינה נייר לקמוס המשקף את העובדה שגם בגיל 70 העולם עדיין אינו מסוגל לקבל את ישראל כעוד מדינה בין האומות. הכחשת ירושלים משקפת את שלילת הקשר ההיסטורי בין עם ישראל לארץ ישראל, להר הבית ולקודש הקודשים. לכך מצטרפת ההחלטה האומללה של האו"ם ששללה את הקשר בין העם היהודי לכותל המערבי ויצרה פייק היסטורי מהסוג הבזוי ביותר.

על רקע הסכסוך הערבי-ישראלי והאיבה המוסלמית הגלויה לישראל, ההתנגדות הערבית להצהרת טראמפ היא מובנת וצפויה. מה שמדהים זו דווקא תגובתה של אירופה הנוצרית. מסע הצלב של מדינות אירופה נגד טראמפ בעקבות הצהרתו, יחד עם הצבעתן בעד ההחלטה השוללת את הקשר של העם היהודי לכותל המערבי, יכולה לנבוע רק מסיבה אחת. מסתבר שאירופה לא באמת נאורה. אמונות, דעות, ורגשות שהשתרשו לאורך ההיסטוריה, לא נעלמו. המצע הרעיוני שהוליד את הפוגרומים, עלילות הדם והנאציזם, לא לגמרי נעקר מהשורש.

הכחשת השואה לובשת מלבוש חדש: הכחשת ירושלים. מדינות אירופה מתכסות באצטלה של מי שדואגות להסכם השלום העתידי בין ישראל לפלסטינים. הן נתלות בהסבר המצוץ מן האצבע הזה רק כי הוא מאפשר להן להסוות את הסיבות האפלות, שהינן התשתית האמיתית להימנעותן מהכרה בירושלים והעברת שגרירויותיהן אליה. ההוכחה לכך היא עמדתן באו"ם ביחס לכותל המערבי. שהרי הצהרה זו אינה משפיעה על המו"מ עם הפלסטינים.

הצהרת טראמפ חושפת את מדינות העולם במלוא מערומיהן וצביעותן. האם מי שמייצרים פייק היסטורי מעל במת האו"ם, ראויים מבחינה מוסרית למתוח ביקורת על הפייק ניוז של טראמפ? הרי השקר שלהם בעניין ירושלים, האשמת ישראל בתוקפנות כלפי הפלסטינים כפי שבאה לידי ביטוי בדוח סטוקטון והניסיונות להציג את צה"ל כצבא לא מוסרי – הם הפייק ניוז הגדול שאפשר לייצר. רק שלהם מותר. רק שנגד ישראל מותר.

ישראל היא המדינה היחידה בעולם שלא מכירים בבירתה הלגיטימית. מדינות אחרות משנות ומעבירות ערי בירה ללא בעיה והתנגדות. רק מהעם היהודי מונעים הכרה בבירתו הטבעית, שאליה נשא עיניו במשך 2,000 שנה, שהיווה בה רוב עוד לפני הקונגרס הציוני והצהרת בלפור, ושעל ריבונותו, לפחות בחלקה המערבי, איש לא חולק מעשית ופוליטית.

אבל חרף המחאות השיירה נוסעת. נכון, קשה לזהות היסטוריה כשהיא בהתהוות, אבל לא במקרה הזה. טראמפ עושה היסטוריה ובגדול. הצהרת בלפור צברה את המשקל המיוחס לה כיום בהדרגה. הצהרת טראמפ עושה זאת במידי. כשדגל ארה"ב יתנוסס על בניין השגרירות בירושלים, תהיה זו תמונה היסטורית בלתי נשכחת. כמו נפילת חומת ברלין. זה יהיה הבניין שאליו יישאו אומות העולם עיניים. זה בדיוק מה שיחזיר לאמריקה את גדולתה, ממש כמו בסיסמת הבחירות של טראמפ.