השבוע התרחש פסטיבל הרחק מאיתנו, במקום גדול וחשוב: הודו, מדינה שחיים בה קרוב למיליארד וחצי איש, תת־יבשת. למעט כמה מקומות יפהפיים, מדינת הענק נראית ביומיום כמו שכונה. והנה, הענקית הזאת שהולכת ומשתלטת על תחומים חשובים בעולם, דווקא מאיתנו היא שואפת ללמוד. אין ספק שמהצילומים ומהסרטים המגיעים אלינו משם עולה תמונה מרשימה מאוד: ראש ממשלת הודו, נרנדרה מודי, מקבל את פניו של ביבי כמו מצא בן דוד אובד. אפילו מערכת היחסים ביניהם, שלא זכתה ליותר מדי פרגונים, נראית עכשיו כמו של זוג בירח דבש. אפילו הספקנים מודים: "עם תמונות אי אפשר להתווכח". והם די צודקים. מצד שני, הם מזכירים שכשהייתה ההצבעה באו"ם על ירושלים, ההודים לא היו איתנו, ושעסקת טילי הספייק בין שתי המדינות עדיין תקועה.
בינתיים ביבי בשלו, חוגג את הטיול אחרי צבא שלו. הוא רגוע כי השאיר בארץ קואליציה שבה תלוי כל חלק בפאזל בזה שלידו. הוא נתן לחלק הימני הקיצוני של הקואליציה לעשות את שלו, כולל כמה עניינים שעדיין לא כל כך נהירים לנו - למשל, לעשות בלגן לרמטכ"ל איזנקוט, לנסות להחדיר לצה"ל את הערכים שלהם ועוד שאר ענייני הדתה. גם החלק הימני הפחות קיצוני, זה שבכיכובם של שני ילדי הפלא בנט ושקד, קיבל את שלו - והוא עובר עכשיו תהליך התבגרות והתברגנות. מה שהם קיבלו, לדוגמה, הוא לבחור שופטים לבית המשפט העליון, וכמובן גם שורה של חוקים שנדונו ואף אושרו לאחרונה.
בינתיים, ההפגנות בשדרות רוטשילד הולכות ונראות כמו הנגטיב של משמרת המחאה ההיסטורית אחרי מלחמת יום הכיפורים. זה התחיל אז בקהל קטן שישב למרגלות הכנסת, הגיע למשהו המוני - והתוצאות לא איחרו לבוא. גולדה ודיין, האשמים העיקריים במלחמה הזאת, נראו אז כמו צמד אגוזים קשים לפיצוח, אבל בסופו של דבר נשלחו השניים הביתה. זה קרה בעקבות נחישות העם והתייצבותו למען הדמוקרטיה.
מי שהחל את המחאה אחרי מלחמת יום הכיפורים היה מוטי אשכנזי, מנהיג מסוג אחר. חכם, מרשים ובעל כריזמה שקטה. לצדו התייצבו רבים שלא יכלו לשאת עוד את החרפה. אחד מהם היה אסא קדמוני בעל אות הגבורה, הגבוה בעיטורי צה"ל. את האות הוא קיבל בעקבות קרב סרפאום בחזית סיני, כשעצר כמו רמבו מאות חיילים מצרים שצרו עליו ועל חייליו שעות ארוכות.
ונחזור לימינו. מה יהיה? מה עושים? קודם כל, אל תעזבו את הייאוש. עוד תזדקקו לו. למה? כי המבט לעתיד אינו סוג בשושנים, בעיקר בשל חיוורונה של האופוזיציה. וגם אם יימצא מישהו ראוי להובילה, כזה דוגמת אבי גבאי כמובן או אחד הרמטכ"לים לשעבר, צפויים לו חיים קשים למדי בספסליה האחוריים של
מליאת הכנסת. פיקניק זה לא יהיה.
ביבי יכול להרשות לעצמו את הרוגע היחסי בארץ האקזוטית שקפץ לבקרה השבוע, משום שיש לו אופוזיציה מקרטעת שלא דומה לשום דבר. אומנם יש שם כמה ח"כים טובים, אבל לא מדובר בנבחרת מעולה ולכן אין לי צל צלו של ספק שקלושים סיכוייהם לנצח בבחירות, מתי שייערכו.