לכתו של חברי דורון רובין היא אבידה ענקית. אין הרבה מפקדים כמוהו ואין הרבה אנשים כמותו. הוא היווה דוגמה אישית. הוא דרש מעצמו יותר ממה שדרש מהפקודים שלו. אני לא אשכח שבליל שישי אחד, בהפסקת האש הראשונה במלחמת לבנון הראשונה, עלה מולי בקשר מפקד האוגדה בצפון, מנחם עינן, וסיפר לי שדורון, שהיה מח”ט 500 אחרי שהעברתי לו את החטיבה כמה ימים לפני - נעלם. שערותי סמרו. אבל זה לא היה נכון, הוא לא נעלם, הוא יצא לחפש שני קציני מטה שתעו ועברו את קו כוחותינו לכיוון הסורי.
הוא לא ביקש מתנדבים או כוח, הוא פשוט יצא בעצמו לחפש אותם לבד. ועד שמצאו אותו בלילה, הוא עשה את זה כי הוא היה אדם ערכי משכמו ומעלה. לא משאירים פצועים בשטח. הוא אהב אדם, הרעות אצלו לא הייתה סיסמא. אלה היו הערכים שלו. הוא היה אמיץ מאוד, ואני אומר את זה כקולגה שראה אותו במלחמה. בשנה האחרונה אני מתנדב בארגון צהלה, ארגון חונכות לנוער שהוקם על ידי רן פקר, וביקשתי ממנו שיחליף אותו לאחר שפקר נפטר. תיכננו להיפגש בשבוע הבא כדי לסגור את הקצוות. נכון שהיו לו קצת בעיות בחיים האזרחיים, שבמקרים מסוימים הם לא תמיד צלחו, אבל מי שלא עושה, לא נכשל.
אגב, לא תמיד אהבו אותו כי הוא היה ישיר, ואמר תמיד מה שהוא חשב. אהוד ברק לא סבל אותו בשל כך. אבל הפקודים שלו אהבו אותו אהבת נפש וילכו אחריו באש ובמים לכל מקום. זו אבידה גדולה מאוד. בשנים האחרונות הוא דיבר עם בני נוער והעביר את המורשת. הוא התנגד להנצחת גנדי בשער הגיא כי הוא לא רצה שכך יזכרו את הפלמ”ח. הוא היה משכמו ומעלה. אין מפקדים כאלה. יש שיר של חוה אלברשטיין שאומר “רק כשהעץ מוטל על הקרקע מתברר כמה גבוה הוא היה”, זה בדיוק הוא.