יותר משנה וחצי מכהן אביגדור ליברמן כשר ביטחון, ונדמה שהשבוע החולף היה הסוער ביותר שלו מאז נכנס לתפקיד, ולא ממש בגלל סוגיות שקשורות לביטחון. מבחינה צבאית זה דווקא היה שבוע שקט במיוחד, וזו כנראה הייתה הזדמנות לא רעה לבחור בעימותים פוליטיים יזומים. השבוע התחיל מוקדם, כבר בשבת, בביקור באשדוד ובעימות חזיתי על חוק המרכולים, בניגוד מוחלט לעמדת הקואליציה.

אחרי זה היה הפוסט של יהונתן גפן על תמימי, שהיה קבור עמוק בירכתי הפייסבוק עד ההודעה של שר הביטחון, שבה כינה את גפן שיכור ובדרך אף הוציא הודעה בה הנחה את מפקד גלי צה”ל שלא לשדר משיריו של גפן ולא לראיין אותו בשידורי התחנה, הנחיה שגם הוא עצמו יודע לא עומדת במבחן החוק. העימות עם היועץ המשפטי לממשלה, בנסיבות הללו כבר באמת היה רק עניין של זמן.

בדרך שוב עלה נושא הרבנים לסדר היום, כשליברמן אישר לצה”ל את קיום הפגישה של הרב הצבאי הראשי אייל קרים עם הרב הראשי יצחק יוסף. ואם אתם קצת מבולבלים זה בסדר גמור, כי נראה שבמהלך יזום הושתל שוב לשבוע אותו פתיל קצר ומפורסם.

בסביבתו של ליברמן טוענים שבכל הנושאים המדוברים הוא חש מחויב עד עמקי נשמתו, כחלק מתפיסת עולמו והמחויבות לחברי מפלגתו ולקהל הבית שלו. זה הסבר סביר, אבל הוא ממש לא היחיד. ליברמן משכיל לנהל עד עכשיו קדנציה כשר ביטחון, שנחשבת כלגיטימית ביותר. בינו לבין הרמטכ”ל איזנקוט מתנהלת מערכת יחסים תקינה וסבירה. אין ביניהם הסכמות מלאות ובדרך אולי יש ויכוחים, אבל הם לא הופכים לעימותים פומביים.

בדיוק כפי שקשה לאמוד את מידת ההצלחה של רמטכ”ל עד המבחן האמיתי בשדה הקרב, כך גם הדבר לגבי שר ביטחון. בינתיים המבחנים המרכזיים קשורים להפעלה מאוזנת ומושכלת של הכוח הצבאי בגזרות לחימה שבפעולות לא עדינות היו עלולות להתלקח. לא פעם, מימין או משמאל, נעקץ ליברמן על אמירתו בעבר בדבר חיסול עתידי של הנייה. בצבא, לעומת זאת, מעריכים את הקו המתון והשקול שהוא מגלה.

תפקיד שר הביטחון וניהול אחראי ושקול כלפי חוץ, כנראה היו מבטיחים בעבר צבירת כוח פוליטי באופן כמעט אוטומטי. אבל במציאות שבה צה”ל ובכיריו כבר אינם בעמדה של פרה קדושה, לבטח נכון הדבר גם לגבי שר ביטחון. ליברמן לומד על בשרו את מה שלמד גם בוגי יעלון בשיעור הקודם - שהתפקיד היוקרתי כבר לא תמיד מספק את הסחורה הפוליטית ואת החסינות בתפקיד. המצב של ליברמן בסקרים נמוך ורחוק מאוד מהציפיות שלו, וכנראה שמבחינתו זה הזמן לצאת להתקפה. לא צבאית, אלא פוליטית.