לא במקרה אימץ העולם הדמוקרטי את העיקרון שלפיו מחויבים עדים בשבועה לומר את האמת, את כל האמת ואך ורק את האמת. לעומת זאת, קלמן ליבסקינד בחר לכלול במאמרו מ־17 בינואר חצאי אמת, רבעי אמת ואף דברי אי־אמת ושקרים. כך הוא מנסה לכלול אותי ברשימת "המושחתים", אלא שבכל הקריירה הציבורית שלי, שנמשכה כ־30 שנה, לא הואשמתי, לא נחקרתי ולא כיכבתי בשום פרשיית שחיתות. בכל דוחות מבקר המדינה לא נזכר שמי בקשר לשחיתות או אי־ניקיון כפיים.

באותו סגנון קובע ליבסקינד שאני "עבריין", כביכול לפי קביעת בית המשפט. והוא מוסיף חטא על פשע כאשר הוא טוען שדווקא אני הוא זה הכותב דברי אי־אמת: ה"עובדות" מוכיחות, כך הוא מספר לקוראיו, שבית המשפט - בניגוד לדברי - לא קבע שאינני עבריין. בואו ונבדוק את העובדות האמיתיות: בית משפט השלום קבע שהאירוע נשוא המשפט שלי "אין בו כדי להעיד שעסקינן בעבריין מין או במי שדבק בו דפוס עברייני"; תסקיר שירות המבחן, שבית המשפט הגדירו כ"מקצועי ומעמיק", המליץ שלא להרשיע אותי; בית המשפט, שקבע שבמעשַי אין קלון, הסביר שלא הייתה לי כוונה פלילית באירוע הנשיקה אלא "מצב נפשי של אדישות"; בית משפט השלום העיד על עצמו שנקט בענייני מה שמכנים "מבחן בוזגלו הפוך", והחליט להרשיע אותי כי "העדיף את האינטרס הציבורי על פני האינטרס האישי".

שופטי בג"ץ נדרשו לסוגיות הקשורות בפסק הדין וגזר הדין בעקבות עתירות שהוגשו כנגד מינויי למשנה לראש הממשלה. הם הביעו מפורשות את דעתם. השופטת אילה פרוקצ'יה תיארה את "פרשת הנשיקה" כ"ביטוי לחולשה אנושית רגעית, פרי נסיבות נקודתיות מיוחדות... כשל נקודתי, שאיננו משקף דופי מוסרי מובנה". אפילו השופטת בדעת מיעוט, עדנה ארבל, קבעה, ש"אין לראות בו (כלומר בי - ח"ר) עבריין מין".

אלו העובדות, ליבסקינד. עובדה היא שבג"ץ קבע שאוכל לכהן בתפקידי כמשנה לראש הממשלה, אף על פי שהיו מי שרצו למנוע את המשך פעילותי הציבורית.

***

בפסק הדין שממנו ציטט ליבסקינד הוא התעלם ממה שהשופטים פסקו לגבי ראש יח"א אז, תנ"צ מירי גולן, ש"חצתה קו אדום" כאשר סחטה באיומים ובשקרים בוטים את התלונה מהמתלוננת. כמו כן הודו השופטים "נוכח הבטחתו של ניצב יוחנן דנינו (ראש אגף חקירות אז) כי הנושא (העלמת האזנות הסתר מפרקליטי - ח"ר) ייבדק לעומק. אנו נמנעים מלקבוע כי תוצרי האזנות הסתר לא הועברו להגנה בזדון".

הפרקליטות והמשטרה, למרות ההבטחות, מנעו הקמת ועדת בדיקה בעלת סמכויות, ובסופו של דבר נבדק ענייני על ידי שלוש ועדות בדיקה ללא סמכויות - שבכל אחת מהן עמד שופט מחוזי בדימוס. כולן קבעו שפרקליטת המחוז רות דוד ועמיתיה בפרקליטות ובמשטרה נהגו לכל הפחות "ברשלנות רבתי",

"ברשלנות ממשית" ו"בהתנהגות המעלה חשד לזדון" בפרשת העלמת האזנות הסתר והכחשת עצם קיומן. אציין כי בעדותה בוועדה אמרה דוד כי במקרה של רמון "כל האמצעים היו כשרים"; ובעדותו של הקצין החוקר ערן קמין הוא הודה שהעלים ראיות שיכלו לסייע להגנה, בטענה שהוא איננו עו"ד של רמון.

בנסיבות אלה, אין לי ספק כי לו נמניתי עם המחנה הפוליטי של ליבסקינד, הוא היה תובע לבטל את המשפט ולזכותי לאלתר. אולם נראה שמה שמטריד אותו הוא לאו דווקא עברי ה"עברייני" ובעיות מוסר. החשש האמיתי שלו הוא שאחזור לחיים הפוליטיים, וכדי למנוע זאת ליבסקינד סבור שכל האמצעים כשרים. צביעותו זועקת למרחוק, כי לפי מיטב ידיעתי הוא מעולם לא פסל את חזרתם של חלק מחברי המחתרת היהודית לפעילות ציבורית ואת הפעילות של דמויות מצמרת המתנחלים שנחשדו בפלילים ובשחיתות.

tguvot@maariv.co.il