בשבוע שעבר פרסם זלמן שובל מאמר במדור זה ("אי־סדר עולמי", 29 בינואר 2018), ובו תיאור של מרקם אינטרסים, מדיני וכלכלי־עולמי, שעשוי להביא בהמשך למלחמת עולם. במאמרי זה אנסה להשלים את הנאמר בפן האסטרטגי והאופרטיבי של מערך הנשק הגרעיני העולמי.

בשלהי מלחמת העולם השנייה היה כוח גרעיני אחד בעולם. כאשר יש קוטב גרעיני אחד, המטריצה האסטרטגית של ההרתעה הגרעינית פשוטה: הכוח האחד יכול להכתיב לעולם את רצונו. ואכן בגין ההתקפה על הירושימה ונגסאקי הסתיימה המלחמה. הגרמנים היו במרחק לא רב מפיתוח פצצה גרעינית, ואילו הצליחו - היינו מקבלים מערכת הרתעתית דו־קוטבית, גרמנית ואמריקאית, שהייתה משנה את תוצאות המלחמה. לימים נוספה ברית המועצות למועדון הנשק הגרעיני.

בין ארצות הברית וגרורותיה לברית המועצות פעל מודל הרתעתי קלאסי ופשוט. זו הייתה מערכת דו־קוטבית, ובה שני מערכים גדולים של טילים, מטוסים וצוללות , נושאי נשק גרעיני, משני צדי האוקיינוסים. היה גם קו טלפוני אדום, שמטרתו לנסות לגלות טעויות קטסטרופליות, והיו כללי משחק הרתעתיים מקובלים על הצדדים. הייתה לצדדים יכולת מכה שנייה שתזמון שיגורה היה קריטי.

מדי פעם היו ימים "עצבניים" ,אך ההרתעה עבדה כי הצדדים היו שפויים ומחושבים. הצדדים נקטו אסטרטגיה של הרתעה גרעינית, משמע אסטרטגיה של אי־הפעלת הנשק הגרעיני. עם השנים נוספו קטבים נוספים: סין, הודו ופקיסטן, שפיתחו והצטיידו בנשק גרעיני, וכיום גם צפון קוריאה ואיראן קרובות להצבת מערך טילים גרעיניים. כאשר סין, הודו ופקיסטן נכנסו למועדון, המערכת גדלה לכשישה קטבים, אך עדיין הייתה די מסודרת, במיוחד לפני נפילת ברית המועצות. זאת משום שסין הייתה מעין גרורה של ברית המועצות, והודו ופקיסטן, כאמור, פעלו במעגל סגור. כלומר הייתה זו למעשה מערכת תלת־קוטבית, קרי מזרח, מערב ומערכת נפרדת של הודו/פקיסטן. זו עדיין הייתה מטריצה תלת־קוטבית שניתנת לשליטה.

אך מאז קרו כמה דברים שמשבשים את מטריצת ההרתעה הגרעינית. ראשית, נוספו קטבים עקב התחזקות סין והפיכתה לישות גרעינית נפרדת. זאת בשל התפרקותה של ברית המועצות, שהפכה לקוטב גרעיני בודד, אחד מני רבים. פקיסטן הפסיקה להיות בעלת ברית אמריקאית מובהקת והפכה

לקוטב שיש להתחשב בו. ועתה, על הדרך למעמד של מדינות גרעיניות, גם צפון קוריאה ואיראן. שתיהן מדינות מטורפות בדרכן, או לפחות נוקטות אסטרטגיה של מדינות מטורפות.

ברבות השנים, גם מערב אירופה המתאסלמת תהפוך לישות גרעינית עצמאית. כלומר אנחנו על סף מעבר למערכת רב־קוטבית שהשליטה עליה בלתי אפשרית. המערכת הופכת ל"ענן" (בשפת אנשי המידע), כשמלחמה גרעינית אפשרית. האנליסטים האסטרטגיים, המסתייעים בסטטיסטיקה ובחקר הביצועים, יגידו כי הסבירות למלחמה גרעינית במהלך 20 השנים הקרובות - כאשר איראן וצפון קוריאה חברות במועדון הגרעיני - היא 99%. ללא איראן וצפון קוריאה, הסיכוי נמוך בהרבה.

להצטרפות איראן וצפון קוריאה יש השפעה עצומה על מערכת ההרתעה הגרעינית, והאלגוריתם לקבלת החלטות במצב זה, בעת משבר, מסתבך מאוד. אם נצרף את המתאר המדיני של זלמן שובל למודל האסטרטגי־גרעיני שהצגתי כאן, נגיע למסקנה כי קיים סיכוי גבוה למלחמת עולם סופנית. כדי להקטין משמעותית סיכוי לכך, יש לחסל את היכולת הגרעינית, הצבאית, של צפון קוריאה ושל איראן. מי יעשה זאת? אירופה המתאסלמת? רוסיה רווית האינטרסים הכלכליים הסבוכים והמשלימה עם האיום של איראן ושל צפון קוריאה? סין שקשורה לצפון קוריאה בקשרים מורכבים? נראה שלא.

העולם זקוק לשוטר שלא נוהג על פי הכללים של הפוליטיקלי קורקט ויעז להכות באיראנים ובצפון־קוריאנים. האיש הזה עשוי להיות טראמפ. נגד מדינות מטורפות כמו איראן וצפון קוריאה, שהעולם המערבי הישן עושה במכנסיים מולן, צריך מנהיג שינהג אף הוא באסטרטגיה של מדינות מטורפות, ידבר בשפתן וינטרל אותן. 

הכותב הוא תא"ל במיל', חבר עמותת "קצינים במיל' למען ישראל"