ד"ר אמיר ברנע וד"ר אריה קיזל ניהלו בתקופה האחרונה עימות אינטלקטואלי ראוי לשמו על המתרחש במערכת החינוך הישראלית. ברנע שטח בפני הציבור הישראלי את תחושותיו הקשות לאחר שנחשף להתנהגות בלתי הולמת ופטפטת אינסופית של התלמידים במהלך השיעורים ודרש שהתלמידים "יסתמו את הפה". קיזל, מצדו, הצביע על היותם התלמידים פסיביים לחלוטין במהלך השיעורים ועל השעמום והאטימות במערכת החינוך. פתרונו של קיזל מצוי בעידוד התלמידים לחשוב, לדבר לעניין, לחפש את המתאים לכל אחד. כמובן ששני המתעמתים לא הגיעו להסכמה כלשהי, וזה לגיטימי לחלוטין. מאידך, לדידי שני המומחים לחינוך לא דנו במאמריהם בבעיות האקוטיות ביותר שבגללן אני טוען שמערכת החינוך פשטה את הרגל.
מובן מאליו שנושא השקט והמשמעת בכיתות הוא חשוב ביותר, והקביעה שמערכת החינוך אינה מעודדת התמודדות עם שאלות, עם חשיבה עצמאית ועם דעות מנוגדות - נכונה. אך נשאלת השאלה: האם בעיות אלה הן הגורם המרכזי לרדידותה של מערכת החינוך ולהישגים הנמוכים של התלמידים בישראל לעומת מדינות אחרות? לעניות דעתי, לא. להלן כמה מבעיות היסוד של מערכת החינוך.
הפוליטיזציה של מערכת החינוך מאז קום המדינה ועד היום הגיעה בשני העשורים האחרונים לממדים מפחידים. נדמה לי שאין עוד מערכת שעברה כה הרבה שינויים ו"מהפכות", שספגה מכות איומות מצד הורים ותלמידים, תקשורת ופוליטיקאים. בהיעדר הסכמה רחבה מהם תפקידי מערכת החינוך, ולנוכח המאבקים הפוליטיים המתנהלים על גבה, שכרה יצא בהפסדה. וההפסד הוא עצום. הרפורמות שנעשו נשאו רק דגל אחד: זכאות לבגרות ותו לא. ברגע שהסטטיסטיקה של אחוזי הזכאות היא המדד היחיד להצלחת הפוליטיקאים, במישור הארצי ובמישור המקומי, כל הדגלים האחרים הורדו באחת.
שנית, בתי הספר חייבים להיות מנוהלים על ידי הראויים ביותר, דמויות חינוכיות או אינטלקטואליות מן המעלה הראשונה. אך בשני העשורים האחרונים בתי ספר רבים אינם מנוהלים על ידי הטובים ביותר, אלא על ידי המקושרים ביותר פוליטית. רובם עסוקים עד מעל ראשם בנושאים מנהלתיים בלבד. אין להם לא שאר רוח, לא ראייה לעתיד, לא משנה חינוכית. הם רוצים לשרוד ולראות תוצאות, ומיד. וגרוע מכל, המנהלים הפכו להיות לנושאי הכלים של הפוליטרוקים השונים הבוחשים במערכת.
שלישית, תכניות הלימודים הן אנכרוניסטיות בעליל. אין בהן כל התאמה למציאות ולעידן שבו אנו חיים. מרבית הלמידה/שינון עדיין מתנהלת בכיתות על פי שיטות העידן הקודם. שיתופם של התלמידים בתהליך הלמידה עצמה הוא מצרך נדיר, נכחד, במערכת החינוך.
רביעית, היות שהתכניות משתנות חדשות לבקרים, ובהתחשב שאין זמן להטמיע אותן, תוצאות הלוואי אינן מאחרות לבוא. מורים נמדדים רק לפי הצלחת תלמידיהם בבחינות הבגרות או מבחנים בינלאומיים. הדגש הוא על הצלחה בכל מחיר. או אז כל המערכת מתיישרת לפי אמות מידה הפוכות לחלוטין לנורמות המינימליות של יושר ומוסר. כוונתו של שר החינוך לשעבר, שי פירון, להנחיל במערכת החינוך תוכנית של עבודות חקר המהוות 30% מציון הבגרות - הייתה כוונה טובה. אלא שהעבודות הללו הפכו לעוד כלי כדי להגדיל את מספר הזכאים לתעודת בגרות ותו לא.
לעקור את המחנכים שלא ראויים לעבוד במערכת
גם מעמדם של המורים ידוע לכל. הרפורמות שבוצעו בשנים האחרונות, "עוז לתמורה" ו"אופק חדש", העלו במעט את שכרם של המורים, אך מעמדם נותר כשהיה. מדי יום אנו נחשפים לעוד ועוד אלימות כלפי המורים, התערבות גסה בעבודתם. יוצא אפוא שגם רמתם שדל המורים ירדה פלאים. ישנם מקרים לא מועטים שבהם המורים המלמדים או המחנכים הם בלתי ראויים בעליל לעבוד במערכת. זו תופעה נפסדת שיש לעקרה מן השורש.
היינו יכולים להמשיך ולהצביע על עוד ועוד פגמים מהותיים, אך נדמה שדי במה שציינו כדי להבין מה עמוק המשבר שבו נמצאת מערכת החינוך. הצעותיהם של ד"ר ברנע וד"ר קיזל חשובות, ברם ללא תיקון כל הליקויים שתוארו לעיל, אין כל סיכוי שמערכת החינוך תוכל להתקדם במאומה אל היעדים ששני המלומדים הצביעו עליהם.
בנוסף, התערבותם של ההורים במערכת החינוך היא בלתי מידתית בעליל. ההורים מהווים כוח אלקטורלי משמעותי הן במישור הארצי והן במישור המקומי. קברניטי החינוך, שחלקם פועלים ממניעים פוליטיים, פוזלים לבוחרים ומוכנים להקריב הכל למענם. ברגע שהמערכת הוכפפה לצרכים פוליטיים, ההורים החלו להתערב, ושוב המורים מצאו את עצמם לבדם במערכה, חשופים לחלוטין לגחמות ההורים וילדיהם. כל שנותר הוא "להגיע הביתה בשלום".
על כל אלה ועל בעיות רבות נוספות הצביעו דוחות מבקר המדינה וועדות שונות ונכתבו מאמרים מלומדים, אך שום דבר ממשי לא קרה. למה הם מחכים?
הכותב הוא היסטוריון ומתמחה בביטחון לאומי.