אחרי העבודה החלפנו בגדים במלתחה. הוא הסתכל עליי במבט רך מאוד, הכי רך שתצליחו לדמיין, ושאל בעדינות: "אז יש לך בן?" הוא התלהב, בקושי התאפק, ואמר: אז אתה אבא!". והעיניים שלו מיד ברקו. אני לא יכול להסביר את הדיבור שלו. כמו שאי אפשר להסביר שיר ערש, אי אפשר לתאר רוגע צלול או רוח גבוהה.

אולי תתארו לכם אדם עומד בראש גרם מדרגות, מתחתיו עמל יומו, עמל כפיים שחורות, מצדדיו עומדים חבריו. הוא יורד מדרגה־מדרגה, כאציל המטייל בגינה, ובקול שקט ושלו כאילו הסערות שסביב לא נוגעות בו כלל הוא מספר שהוא שמח על כל יום שהוא בא מרחוק לעבוד, שהוא מאוד אוהב את היום כפי שהוא מאוד אהב את אתמול, ושהוא מודה על חלקו ומאושר בו בשביל ארבעת ילדיו.

וכשהוא מזכיר אותם הוא הופך לניצוץ בוהק כל כך, לזיקוק מהפנט כל כך, וכל ישותו אומרת ומספרת לי - עוד מעט אני אגיע הביתה ואראה אותם, בשבילם אני עובד ושום ייאוש או מכשול לא יכשילו אותי.

אברומי קרויזר. צילום: יעל בר כהןאברומי קרויזר. צילום: יעל בר כהן

וכל האנרגיה והכוח הכבושים בעולם יוצאים עם המילים שלו בעוצמה כה עדינה, ברעש כל כך שקט, בפרץ אהבה, כל יום, כנהר המתחדש. זו רוח גבוהה, כזה היה עדיאל, היה ועכשיו איננו. כי אתמול עדיאל קולמן עוד עבד איתנו ומילא אותנו בהשראה פשוטה וברורה והיום הוא נרצח בעיר העתיקה בדרכו הביתה אחרי העבודה, דמו נשפך אל האדמה ומבטו הרך כבה.

וארבעה ילדים קטנים שואלים: איך, מחבל ארור, מי נתן לך רשות? לאן הלכת עדיאל לפתע ואתה עוד צעיר? בן 30, כבר התנבאת, הידעת שתעזוב את העיר?

עדיאל קולמן, יהי זכרך ברוך וצרוב.

הכותב עבד לצדו של עדיאל קולמן בעיר דוד. הביאה לדפוס: קרני אלדד