הנתונים שמסר אתמול סגן ראש המינהל האזרחי – זרוע של מדינת ישראל – לוועדת החוץ והביטחון שלה, שלפיהם בשטחי יהודה ושומרון ורצועת עזה רשומים כחמישה מיליון פלסטינים - קרובים מאוד למציאות. מן הראוי להפחית מהמספר הזה כ־300 אלף פלסטינים, הרשומים אומנם כתושבי השטחים, אך מתגוררים בפועל במדינות אחרות - במזרח התיכון ובמערב.

אחרי התיקון הצנוע הזה אכן האוכלוסייה היהודית והאוכלוסייה הערבית משתוות פחות או יותר בממדיהן בכל שטחה של ארץ ישראל מחוף הים התיכון ועד לנהר הירדן. בסך הכול חיים כאן למעלה מ־13 מיליון בני אדם, מהם יותר מ־6.5 מיליון יהודים, כ־400 אלף בני משפחות יהודיות שאינם יהודים לפי הרבנות, למעלה מ־1.8 מיליון ערבים אזרחים או תושבי המדינה, לרבות 350 אלף בירושלים, 2.6 מיליון ביהודה ושומרון (בלי ירושלים), ולמעלה מ־1.8 בעזה.

רוב יהודי זעיר עדיין קיים כאן, בעיקר לפי הגדרת היהודים לפי חוק השבות ולא לפי ההלכה. רוב זעיר זה אמור להצטמצם עוד עד ואף להיעלם בשנים הבאות, בגלל שיעור הריבוי הטבעי הגבוה יותר של הפלסטינים. זה נובע רק במקצת מפריון ערבי גבוה יותר, ובעיקר משיעורי תמותה נמוכים יותר, המשקפים הרכב גילים צעיר בהרבה של הציבור הערבי במדינה ובשטחים. שיעורי הצמיחה של האוכלוסייה היהודית תלויים במידה רבה בריבוי הטבעי של המגזר החרדי .

ולמפקפקים ולמערערים אל תהי תקווה: לטענה שתחזיות דמוגרפיות טעו תמיד אין כל יסוד. לדוגמה, תחזית שערכנו עבור עיריית ירושלים עד לשנת 2020, על בסיס נתוני 1995, מגלה שעד לשנת 2015 הצטברה טעות כוללת של כ־1%. אם כבר טעות, נתון האוכלוסייה היהודית האמיתי קצת נמוך מדי לעומת התחזית, ונתון האוכלוסייה הערבית קצת גבוה מדי.

המאזן הדמוגרפי משחק וישחק תפקיד קריטי בהגדרת הזהות הלאומית של מדינת ישראל. התשובה טמונה בהגדרת השטח שבסופו של דבר יהיה תחת ריבונות ישראלית: יותר שטח - פירושו פחות זהות יהודית; יותר זהות יהודית - פירושו פחות שטח.

הכותב הוא חוקר במכון ליהדות בת זמננו באוניברסיטה העברית בירושלים