מתווה החנינות לרגל יום העצמאות ה־70 למדינת ישראל ששרת המשפטים ונשיא המדינה הם אדריכליו נועד "להפעיל את מידת הרחמים ולשתף בחגיגות גם אנשים שמעדו ולא פעלו על פי החוק", וכן "להשיב אל תוך הקולקטיב שלנו גם את מי שיצא ממנו ונמצא ראוי לשוב". השיקולים הללו ראויים להישקל, אך תמיהה היא בעיני מדוע ניטלת המטלה החשובה הזאת מבתי המשפט האמונים עליה, ומועברת אל השרה והנשיא. מהו ייחודו של יום העצמאות בהקשר זה? האם עצם היותו יום עצמאות עשרוני? או היקשרותו במספר 7 שיש לו חשיבות רבה בעולמה של היהדות?
לעולם צריך לעיין ולתַכֵּן את דרכי הענישה ולחשב מחדש את נתיבותיהם. בממד כללי הדבר צריך להיעשות במהלך חברתי, חשיבתי־יצירתי של המחוקק, בשילוב מומחים בתחומים רלוונטיים. בממד פרטני הדבר נעשה בתהליך מובנה וסדור של גזירת העונש בידי בתי המשפט. חזקה שבשני התהליכים הללו ניטלים בחשבון גם שיקולים של מידת הרחמים והושטת יד למי ש"יצא מן הקולקטיב" ויש דרך להשיבו אליו. לצד זה נשקלים שיקולי ענישה חשובים אחרים, שאין ערוך להשפעתם על אורח החיים.
משמילאו המערכות המוסמכות את תפקידן ונקבו את עונשיהם של פלונית ואלמוני, על פי שיעור ועל פי מידה מותאמים, מהו הבסיס להעברה חד־פעמית של משא האחריות אל השרה ואל הנשיא, הגם שהם בוודאי מנדיבי עמם? לעניין זה, יום העצמאות ה־70 אינו נבדל מקודמו או מזה שיבוא אחריו. ספק אם הוא נבדל מכל יום אחר בשנה.
אין תמה שמרגלא בידו של נשיא המדינה להעניק חנינות פרטניות. גם אלה על דרך הכלל ניתנות בהקשר של שינוי נסיבות שהתחולל לאחר גזירת הדין. הגיונו של נוהג חוקתי זה טבוע בו. למהלך חנינה רבתי היגיון לא ברור, גם אם יש בו מידה רבה של בקרה ובחינה.
יום העצמאות הוא יום חג ראשון במעלה. יום של דמעה ושמחה; יום של חשבון נפש וגאווה לאומית. אני מפקפק בכך שמהלך נרחב של חנינת אסירים הוא ביטוי ראוי לכך.
הכותב הוא סגן נשיא (בדימוס) של בית המשפט המחוזי ת"א ומשמש כיום כפרופסור־חבר באוניברסיטת אריאל בשומרון וכיועץ מיוחד למשרד AYR