יש משהו מבלבל בסמיכות של יום השואה – החל היום – ויום העצמאות – החל בשבוע הבא. זו סמיכות מבלבלת במיוחד בשנה כמו השנה, כאשר מדובר ב־70 לעצמאות, וכאשר מדובר על שבוע אחר שבוע ממש, כמעט בלי הפסקה באמצע. היא מבלבלת, כמובן, בגלל המעבר החד מיגון לשמחה, אך זה מעבר שאנחנו מורגלים בו בזכות ההחלטה המופלאה להצמיד את יום הזיכרון ליום העצמאות. היא מבלבלת עוד יותר בגלל המסר שהסמיכות הזו נוטעת בתודעתנו. משואה – לתקומה. משואה – לישראל. משואה – לעצמאות. מסר הפוך מזה שישראל מבקשת לשדר.

לפני לא הרבה שנים, בראשית כהונתו של הנשיא ברק אובמה, קמה מהומה גדולה בישראל בשל מה שכונה “נאום קהיר”. בנאומו, הנשיא הצעיר נראה כמי שתולה את עצם זכותה של ישראל להתקיים בזיכרון השואה. כאילו מדובר בסוג של פיצוי. כאילו ללא השואה לא הייתה ליהודים טענה חזקה על זכותם בארץ הזו. בנימין נתניהו השיב לאובמה בנאום בר־אילן: “זכותו של העם היהודי למדינה בארץ ישראל אינה נובעת מרצף האסונות שפקד את עמנו... סבל שהגיע לשיאו בשואה... זכותנו להקים את מדינתנו כאן, בארץ ישראל, נובעת מעובדה אחת פשוטה: זוהי מולדתו של העם היהודי”.

התשובה טובה (וראוי להזכיר שאובמה תיקן בהמשך את הרושם שיצר בנאום קהיר), והמסר שעומד ביסודה: ישראל נלחמת להפיץ בכל פעם שמישהו מנסה לתלות את קיומה בשואה שלא קיבלנו את הארץ בתמורה לדם שנשפך, לא קיבלנו פיצוי מהאירופאים (שהשמידו) על חשבון הערבים (שנאלצו לפנות את מקומם כדי להשקיט את מצפון האירופאים). אלא שכפי שברור השבוע, בין המסר שישראל שולחת, לבין לוח השנה שקבעה לעצמה, ישנה סתירה מובנית. הראש אומר: אין קשר בין השואה לבין זכותנו. אבל לוח השנה מרמז לבטן שדווקא יש ויש קשר כזה. עובדה, רק הרגע הזכרנו שואה, ועוד רגע אנו כבר מציינים את מה שבא בעקבותיה.

אין דרך לתקן את הסתירה המובנית הזאת. התאריכים קודשו, ולא נכון להזיזם. ממילא, רק מי שטומן את ראשו בחול לא יזהה שכל הטענות נכונות. נכון שזכות היהודים על הארץ קודמת לשואה, ונכון שהיהודים החלו לחזור לביתם ולבנות אותו לפני השואה, ונכון שישראל הייתה קמה – אין כמובן דרך להוכיח, רק להתווכח – גם אם לא הייתה שואה. ומצד שני, נכון שהשואה הקלה על היהודים לקבל הכרה מהירה במדינתם, והקלה עליהם במגעיהם עם העולם, והקלה עליהם בהפעלת לחץ על מדינות שמיד לאחר השואה עוד קצת התביישו להפריע.

בעצם, להשפעת השואה על הקמתה ומעמדה של ישראל יש שני צדדים – האחר מוכר, מדובר, ולא כל כך מהותי: זה הצד שהזכרנו, הטכני, שזירז תהליכים ואולי הקל עליהם. הצד השני, הפחות מדובר, הוא המהותי הרבה יותר: חורבנה של יהדות אירופה – שהייתה במשך מאות בשנים מרכזו התרבותי והרוחני של העם היהודי – יצר ואקום שהיה הכרח למלא. וכמו במקרים קודמים של חורבן פתאומי, בשנת 586 (או 587) לפני הספירה, ובשנת 70 לספירה, ובשנת 1492 לספירה (גירוש ספרד), העם היהודי שנזקק לציר חדש להסתובב סביבו, מצא פתרון. לפעמים מיד, לפעמים בהדרגה, לפעמים מובהק, לפעמים מעורפל: פעם המעבר היה ליבנה, ופעם לבבל, ופעם לצפון אפריקה, ופעם למזרח אירופה. הפעם – הפתרון הוא ישראל. היא הלב הפועם של העם היהודי, ועליה לשאת על כתפיה את משקולת עתידו. רבים מיהודיה, וגם רבים מיהודי שאר העולם, מבינים זאת (כפי שאפשר ללמוד ממחקר חדש של המכון למדיניות העם היהודי, המתפרסם השבוע).

במילים אחרות: זו משמעותה החשובה של הסמיכות של יום השואה ליום העצמאות. לא סמיכות המרמזת לסיבה שבעטייה, כביכול, העולם אפשר ליהודים להקים מדינה. אלא סמיכות המרמזת לסיבה שבעטייה נדרשו היהודים עצמם לדחוק את הקץ ולהקים לעצמם מרכז חדש. לייסד ציר מרכזי שסביבו ינוע היקום היהודי.