מה ישראל יכולה ללמוד מהשימוש שעושה אסד בנשק לא קונבנציונלי

התמונות הקשות של האזרחים שנפגעו מנשק כימי בסוריה, כפי שפורסמו על ידי גורמי האופוזיציה במדינה, גרמו למתיחות במרחב ולתגובה אמריקאית־צרפתית־בריטית, לראשונה זה זמן רב. אירוע זה, שמצטרף למאות אירועים דומים בשנים האחרונות, מהווה הזדמנות לפתוח צוהר למערך הכימי הסורי, שהיה עד לפני חמש שנים ממודר ומסווה.
 

בין השנים 2003 ל־2013 אף התקיים ויכוח גדול בין המומחים השונים באמ"ן בדבר קיומו של מערך כזה. בדומה לחילוקי הדעות באשר לכור הגרעיני בדיר א־זור, גם בסוגיה זו הדעות היו חלוקות. מומחי הזירה הטכנולוגית טענו כי לסוריה נשק כימי נרחב ומגוון, הכולל חומרי לחימה כימיים שונים, אמצעים מגוונים לפיזורם, אתרי מחקר ופיתוח, פלוגות ויחידות מבצעיות להפעלתו. לעומתם היו מי שטענו כי לא מזוהות יחידות מבצעיות וכי המידע החלקי על פעילות בתחום חומרי הלחימה הכימיים מצביע על שלב התחלתי שלא הגיע לרמה של נשק בר־הפעלה. 
 

באפריל 2013, במסגרת הרצאה שנשא רח"ט מחקר, תא"ל איתי ברון, בפני באי הכנס השנתי של המכון למחקרי ביטחון לאומי, הוא התבטא לראשונה בנושא השימוש שעושה צבא אסד בנשק כימי ממית דוגמת גז סארין. התבטאות זו זכתה לגינויים מהממשל בארה"ב, אף שבכירי הממשל ידעו כי מדובר במידע מבוסס, זאת משום שהיא עמדה בניגוד לעמדת הנשיא האמריקאי ברק אובמה כי שימוש סורי בנשק כימי יחייב תגובה צבאית אמריקאית. כיום ברור לכולם כי ברון צדק ותיאר את המידע בצורה מדויקת.
 

רק כחצי שנה אחר כך, בעקבות אירועים נוספים שמהם הקהילה הבינלאומית כבר לא יכולה הייתה להתעלם, איימה ארה"ב בתגובה צבאית רחבה, וכדי למנוע אותה הסכימה סוריה - בגיבוי רוסיה - להתפרק מנשקה הכימי.

מהלכי הפירוק הוכיחו את צדקת טענות המודיעין הישראלי: לסוריה היה מערך כימי נרחב וגדול, שהיה פרוס בעשרות אתרים ברחבי המדינה וכלל מגוון חומרי לחימה מסוג גז סארין, VX וגז חרדל. לצד זאת היו לסוריה אמצעי פיזור שכללו אלפי פצצות אוויר נישאות ממטוסים, פגזים ארטילריים וראשי קרב לרקטות ולטילי סקאד. כמו כן התברר כי המערך היה מבצעי, מאומן ומיומן בהפעלת נשק כימי בשדה הקרב.
 

בשנה שחלפה מאז, פירקו הגורמים הבינלאומיים את מרבית המערך הכימי שעליו הצהירו הסורים, עד כי במחצית שנת 2014 דווח כי למעלה מ־90% ממנו פורק. לנוכח האחוזים הנותרים שלא פורקו, גברו החשדות כי סוריה הסתירה מידע וכי חלק מהמערך עדיין מוסתר באתרים שונים במדינה. זאת ועוד, נשק כימי בסיסי דוגמת כלור (שנטען כי סוריה הפעילה לפני כשבועיים) לא נכלל בהסכם ולכן לא פורק. 
 

במקביל המשיכה סוריה במאמצי מחקר, פיתוח וייצור, וייצרה אמצעי פיזור בסיסיים אך קטלניים דוגמת חביות נפץ, פצצות מרגמה, מזוודות כלור ועוד. בנוסף התרבו הדיווחים על אודות אירועים שבהם נעשה שימוש בנשק כימי, הן מצד צבא סוריה והמיליציות התומכות בו והן מצד גורמי דאע"ש.

 

לא היינו צריכים את הסיפור הזה כדי לדעת שמשטר אסד רוצח את בני עמו ללא רחמים ושהעולם עומד מנגד ומתקשה או אינו רוצה לפעול, אפילו כאשר מופעל נשק בלתי קונבנציונלי כלפי אזרחים תמימים. אז מה אפשר וצריך ללמוד מדברים אלו?
 

ראשית, שאירופה כבר כמעט לא רלוונטית יותר למתרחש במזרח התיכון. האירופים עסוקים בבעיותיהם הפנימיות ומתקשים למצוא אנרגיות להתערב באופן משמעותי במתרחש במרחב שלנו. לעובדה זו משמעויות רבות עבור ישראל, למשל בסוגיית הסכסוך הישראלי־פלסטיני, כמו גם ביכולתה המצומצמת של אירופה להשפיע על סיום סכסוכים אלימים בינינו לבין חיזבאללה.
 

בנוסף, אפשר ללמוד שמשטר אסד חי וקיים, ולמעשה הנשיא הסורי ניצח במלחמה. לא נראה כי ישנו גורם חיצוני שמטיל איום על משטרו, ואפילו מעשיו הקיצוניים ביותר לא מביאים לאיום כזה. אחרי שנים שבהן הורגלנו לכאוס בסוריה ולכך שהמשטר אינו כתובת משמעותית, הוא הולך ונבנה מחדש. אומנם שיקום המדינה יארך שנים רבות וידרוש משאבים עצומים, אבל סוריה כישות מדינית חוזרת להיות רלוונטית. יש להתחיל להביא זאת בחשבון בתהליכי קבלת ההחלטות שלנו מולם.
 

כמו כן, לנוכח העובדה שאירועי הפעלת חומרי לחימה כימיים הפכו לתדירים ולמקובלים, גדלה הסבירות כי בעת הסלמה רחבה בצפון - בסוריה ו/או בלבנון - ייתכן שיופעל נגד כוחותינו נשק כימי מסוגים שונים. עלינו לפעול ליצירת הרתעה מול תרחישים כאלו. בנוסף, יש מקום לבדוק אם לא ויתרנו על המסיכות מוקדם מדי.
 

ארה"ב גם היא מאבדת את עניינה במרחב. ללא קשר לשאלה כמה זמן יימשכו נוכחותה ומעורבותה בסוריה, אין ספק כי המדינות הסוניות שתלו תקווה בדונלד טראמפ, כמי שיחזיר להן את התמיכה האמריקאית, מתחילות לאבד את הסבלנות והאמון בו. מצב דברים זה עלול לדחוף אותן לזרועות הרוסיות ולהדק את שיתוף הפעולה שלהן עם הרוסים על חשבון ארה"ב, וכפועל יוצא גם על חשבון ישראל.
 

ולבסוף, מתחדדת שוב ההכרה כי המרחב הצפוני שלנו הפך לזירת התגוששות של המעצמות הגדולות, והאינטרסים המשפיעים עליו רחבים יותר מאלו של ישראל וסוריה בלבד. לצד המעורבות האיראנית הגבוהה, רוסיה וארה"ב עושות שימוש במרחב הסורי להתגוששות ביניהן תוך ניצול מגרש המשחקים הסורי לשיח רחב על אודות האינטרסים השונים שלהן בעולם. עלינו להיזהר מלמצוא עצמנו ככדור במשחק בין שתי מעצמות אלו, ולזכור שמה שמניע אותן הוא קודם כל האינטרסים שלהן. המסקנה המתבקשת מכך היא שאין לנו על מי לסמוך, אלא על עצמנו.