הדין אוסר על שופט להביע דעתו בפומבי בעניין השנוי במחלוקת ציבורית. מובן ששופט, ככל אדם, רשאי לגבש דעה בכל עניין העומד על סדר היום הציבורי, אך אפילו יהיו שפתיו נעות - קולו לא יישמע. גדרות זירת ההתבטאות של שופט הן פסק הדין. שופט אינו יכול “לקרוא” לעניין שיתנהל לפניו. אין הוא יכול ליזום הליך שיפוטי. ממילא חופש הביטוי שלו מוגבל.
במציאות כזאת, מה פשר ההידברות שמתקיימת בין נשיאת בית המשפט העליון והמשנה לנשיאה לבין ראש הממשלה ושרת המשפטים? ההידברות נועדה לברר את סוגיית “פסקת ההתגברות”, המצויה על סדר היום הציבורי. זו סוגיה שנויה במחלוקת. האם הנכונות של השופטים להשתתף בשיח הזה פירושה ירידה אל זירת השיח הציבורי בניסיון להשפיע עליו?
בעיני הדברים נתפסים אחרת. במדינת ישראל מתקיימים יחסי איזון וריסון עדינים בין רשויות השלטון. יוזמות חקיקת “פסקת התגברות” לצורותיהן מניחות שבית המשפט בפסיקותיו מפר את האיזון ומטה אליו את מאזן הכוח השלטוני. כדי לאמת את ההנחה האמורה יש הכרח בתובנה כפולה. תובנה הכרחית אחת היא הכרת תפקידו של בית המשפט במשטר דמוקרטי שבו מתקיימת ביקורת של חוקתיות פעילות השלטון וחוקתיות פעילות המחוקק. ביקורת זו איננה “כיפוף ידיים” לשם השתלטות על מוקדי כוח. מדובר בקיום חובה בסיסית חוקתית, שהיא פועל יוצא של הדמוקרטיה הפרלמנטרית של מדינת ישראל.
תובנה הכרחית שנייה היא הכרת היקף ההתערבות למעשה של בית המשפט בהחלטות שלטוניות ובחוקים. האם הלכה למעשה אנחנו עדים להתערבות נטולת רסן, או שמא דווקא יש לה להתערבות זו אפיוני מתינות? חשובה עוד יותר בחינת התועלת שהשלטון עשוי להפיק מן הפסיקה הביקורתית, שיותר משהיא פוגעת, יש בה בנייה חיובית (ראו למשל את פרשת מתווה הגז, פרשת גירוש המסתננים, אפשרויות התיישבות על קרקע מדינה והשלכותיהן).
כך נראית לי משימת ההידברות. השופטים אינם מגיעים אליה לשם הגנה על ה”גילדה” השיפוטית או לשם שמירה על מוקד כוח שלטוני. הם מגיעים בלי “ארנק וחרב” ובלי כוח לכפות את דעתם. אם כך תופס את מטרת ההידברות גם ראש הממשלה, אזי עצם ההידברות נזקפת בראש ובראשונה לשבחו.
הכותב הוא מרצה באוניברסיטת אריאל, סגן נשיא (בדימוס) של בית המשפט המחוזי תל אביב ויועץ מיוחד למשרד AYR.