שריקת הסיום ביום רביעי שעבר, שבישרה ששוב בית"ר ירושלים תסיים עונה ללא תואר, היתה כמו סכין בלב לכל אוהדי הקבוצה. בחודשים האחרונים כולנו היינו מהופנטים מהמחשבה שאולי, על אף ההתנהלות המבישה והשכונתית של אלי טביב, יש סיכוי ממשי לקחת דאבל, לא רק גביע, לא רק אליפות – אשכרה דאבל! 
 

אבל האמת היא שזכייה באחד התארים היתה גורמת לנו אושר בטווח הקצר, אך נזק גדול מאוד בטווח הארוך – למה אתם שואלים? זכייה בתואר הייתה גורמת לכולם לחשוב שההתנהלות המפוקפקת של אלי טביב בבית"ר יכולה לעבוד. שאפשר להצליח גם כשמתעללים בקפטן הקבוצה, שהוא במקרה גם העוגן של חדר ההלבשה. שאפשר להצליח גם כשמייבשים את השחקן הכי מוכשר בקבוצה ומעלים אותו באמצע ההארכה במשחק הכי קריטי בשנים האחרונות. שאפשר לזלזל ולרמוס את מעמד המאמן בכזאת בוטות. שאפשר לבזות אישיות כמו יוסי בניון. שאפשר למכור את כל הכוכבים שנה אחר שנה, תוך התעמרות והסתת הקהל נגדם. שלא צריך להשקיע במחלקת הנוער כדי להצליח ועוד ועוד.

ולא, זה פשוט לא עובד ככה. בית"ר עשתה עונה מדהימה - רצף של 40 משחקים ליגה עם שער זכות, קבוצה התקפית ושמחה, וטביב כהרגלו בכמה מהלכים תמוהים הרס עונה שלמה, שבר את הרוח של השחקנים החשובים בקבוצה וגרם לתסכול אצל אוהדים כמו שהוא עושה מידי שנה.

   

אלי טביב גם סיגל לעצמו הרגל - בכל פעם שהקבוצה חוטפת מכה אנושה הוא מבשל לנו איזה ספין שיסיט את כל הכותרות וטורי הדעה נגדו. הפעם אחרי איבוד התארים והביקורות נגדו הוא שבר שיאים חדשים והבליח עם פארסה תקשורתית שכולה קריצה למיליארדרים אמריקאים שאולי יזרקו לו כמה דולרים עם בדיחה חדשה בדמות הוספת השם "טראמפ" לשם הקבוצה.

גם אותו נעבור. טביב. צילום: דני מרון

  

בכל פעם שעולה נושא הבעלים בבית"ר אני שומע את אותם טיעונים, "אין רוכשים פוטנציאליים", "הוא היחיד שמוכן להחזיק את בית"ר", וזה פשוט לא נכון. גם במהלך הקדנציה של טביב היו מספר גורמים שהתעניינו ברכישת הקבוצה, ממאיר פניג'ל, אלדד פרי, ועוד כאלו ששמם לא פורסם בתקשורת, אבל את כולם טירפד טביב. והסיבה לכך היא פשוטה, הבנאדם פשוט נהנה מהצעצוע שהוא קיבל במתנה. הוא יושב לו בוילה בכפר שמריהו ומבסוט מהכינויים שהדביקו לו בתקשורת כמו "גאון כדורגל", ו-"מנג'ר על" - וכשמתווסף לזה רווח כלכלי נאה אחרי מכירת כוכבים, אין שום סיבה שהוא יוותר על הצעצוע שלו.

בשורה התחתונה, אלי טביב חולה כדורגל והכדורגל חולה ממנו - אחרת הוא לא היה עובר מהפועל כפר סבא להפועל תל אביב, ומהפועל תל אביב לבית"ר, אחרת הוא היה עוזב את הכדורגל באותו יום שניסו להתנקש בו ולא עורך מסיבות עיתונאים של "תחזיקו אותי" ומשתמש במושגים כמו "בית"ר על המדף" כאשר בפועל הוא מטרפד כל ניסיון רכישה. 

אחת הבעיות שמונעות מהקהל של בית"ר להיות יותר אקטיבי במחאה נגדו היא שאנחנו למודי אכזבות, אנחנו כבר שבעים ומיואשים מאינטרסנטים שמחפשים פרסום ומשתמשים בקהל של בית"ר למטרות שונות, הטראומות מבעלי הקבוצה בעבר גורמות לרבים מהאוהדים להסתפק בטביב.

Not Your Toy. צילום: AFP

 

וזה נכון שהדימוי השלילי לא משחק לטובתנו, אבל בית"ר ירושלים היא שם מספיק גדול שמסוגל למשוך רוכש איכותי, אלונה ברקת היא הדוגמה הטובה ביותר לכך, לקחה קבוצה עם דימוי לא פחות גרוע באותן שנים ועם ניהול נכון ושפוי משאירה אבק למיליונים של גולדהאר ויעקב שחר, שגם אותם היינו מקבלים בחיבוק. 
 

הגיע הזמן שאותם פוליטיקאים שטוענים שבית"ר ירושלים חשובה להם וכל כך נהנים לרכב על בית"ר כשמזדמנת להם האפשרות, יפסיקו לשתף איתו פעולה ויעזרו לבית"ר למצוא רוכש רציני - כשהאידיאל הוא רוכש שיאפשר לקהל להחזיק באחוזים מסוימים תמורת תשלום שנתי.

ומסר קטן לאלי טביב, אנחנו אוהדי בית"ר ירושלים, אנחנו רגילים לחטוף מכה אחרי מכה, אנחנו רגילים שחצי מדינה שונאת אותנו והחצי השני מכיר אותנו רק דרך הדימוי התקשורתי השלילי, אבל למרות כל זאת אנחנו תמיד שמרנו את בית"ר חזקה, וגם אותך אנחנו נעבור, יקח חודש, שנה, שנתיים. בסוף אנחנו ניפטר ממך כי מגיע לנו הרבה יותר טוב – הספיקו לנו 5 שנים שכונות ושחונות -  או כמו שהטיבה להגיד בצורה הטובה ביותר נטע ברזילי – We are not your toy.