כידוע, בשבת האחרונה הפועל באר שבע זכתה באליפות בפעם השלישית ברציפות. ההיכרות הראשונה שלי עם הקבוצה התרחשה בדייט השני שלי עם מאיר. בשנת 1975, בלונדון, מאיר לקח אותי לראשונה בחיי לצפות במשחק כדורגל. הוא, לעומת זאת, צפה במשחק לראשונה כפעוט בן 3 שהלך עם אביו. כשהתחיל לבכות, אילץ את אביו לנטוש את המשחק עם הקבוצה האהובה עליו כבר במחצית.

בחזרה לאצטדיון וומבלי בלונדון. לא הבנתי אז את גודל המעמד. לא ידעתי להעריך את העובדה שמאיר שילם ממיטב כספו כדי לקחת מישהי כמוני, שלא מבינה ואין לה מושג בכדורגל, שלא בטוח יודעת אפילו כמה שחקנים משחקים בכל קבוצה. הייתי משוכנעת שאני הולכת להשתעמם 90 דקות, אבל מה לא עושים למען דייט שווה? סובלים בשקט. אחרי הגול בדקה ה־90 הבנתי סוף־סוף גם מאיפה הגיע המונח המוזר "בדקה ה־90". לא ידעתי להעריך אז את העובדה שמאיר לקח אותי למקום הכי אהוב עליו בעולם, כמעט קודש־הקודשים שלו.

מולנו ישבה קבוצה של ישראלים שמאיר זיהה מיד כשחקנים של הפועל באר שבע. הוא סיפר לי בהתרגשות שהחבר'ה האלה בדיוק זכו באליפות המדינה בכדורגל, וגם ידע שאת הצפייה במשחק הזה קיבלו כצ'ופר לרגל הזכייה. רק כעבור 40 שנה, הפועל באר שבע זכו שוב באליפות. כשהם עשו זאת ב־2016, מאיר כבר לא יכול היה לשדר מהמגרשים. את חגיגות האליפות ראינו יחד בטלוויזיה. כשדיברנו על זה, נזכרנו איך "חגגנו" עם הקבוצה באצטדיון וומבלי בדייט השני שלנו. המבט העצוב של מאיר אמר הכל.

***

השנה היא 1982. בטלוויזיה מתחיל שידור הקדם־אירוויזיון. מאיר, אז כתב קול ישראל בצפון, כמעט לא נמצא בבית. התקופה טרום־מלחמת לבנון הראשונה. הוא מקבל צו קריאה להתייצב למשימה חשובה מאין כמוה: יש לאייש נקודת שיפוט חיפאית עם צוות שופטים מיומן לבחירת השיר לאירוויזיון. מתוקף כך, הוא הציע לי לבלות איתו ערב אינטימי עם עוד כמה עשרות אנשים.

בתום השמעת השירים החל שלב הניקוד. מצלמת הטלוויזיה חלפה על פני כל אחד ואחד מהמתמודדים. מאיר הקריא את תוצאות השיפוט בחיפה. השיר שנבחר היה "הורה" של אבי טולדנו, שבסופו של דבר הגיע למקום השני באירוויזיון. הזכייה של נטע ברזילי באירוויזיון עוררה בי זיכרונות וגעגועים לשנות ההתכנסות המשפחתית סביב ערוץ אחד בודד, בהמתנה נרגשת להופעה על המסך של סמל האירוויזיון, עם אות הפתיחה שזמזמנו בהתלהבות.

בשנים ההן השתתפו בתחרות 22 שירים. מובן שכבר הכרנו את כולם מהקליפים המוקדמים, שגם אליהם התמכרנו, אבל עדיין התרגשנו מהם כמו בהשמעה הראשונה. כשהגיע שלב ההימורים, כולנו היינו עדיין במיטבנו, ערניים ופעילים, מסמנים את המודחים אוטומטית ומתרכזים בפייבוריטים. עכשיו מתחיל הסיפור שלא נגמר: שלב הניקוד, שהקשה על העיניים להישאר פקוחות. רק מאיר, ערני ובתפקוד שיא, תרגם את הניקוד למי שפוקחת עין עצלה מדי פעם; ניתח מהלכים ממש כמו בליגת העל בכדורגל. "אם גרמניה תיתן ליוון 7 נקודות ולנו 6, ואם קרואטיה לא תיתן לבוסניה, אבל היא תמיד נותנת לה, והבוסנים תמיד נותנים להם חזרה, ויש תמיד את אלה שלא מצפים מהם, אבל אולי הם עשויים להפתיע, אז עוד יש סיכוי", הוא היה מתפלמס.

האירוע הסתיים. האנטישמים שוב לא בחרו בנו. בשנים הבאות נוספו ערוצים חדשים, מספר המדינות המשתתפות גדל משמעותית, וכבר לא הייתה התכנסות בערב המיוחד הזה. גם השנה יכולנו להתאחד לרגע מאושר אחד עם נטע, אבל בלי מאיר זה כבר לא אותו דבר.