ביום ראשון השבוע נקרא איסמעיל הנייה לביקור קצר בקהיר. ראש המודיעין הכללי המצרי, גנרל עבאס כאמל, קיבל אותו במאור פנים. השיחה הייתה נעימה ומכובדת. כאמל אומנם נכנס לתפקידו לפני ארבעה חודשים בלבד, אבל הוא מכיר היטב את החומר הנלמד. זה כמה שנים הוא מלווה את פטרונו א־סיסי כמנהל לשכתו ואיש סודו הנאמן, עוד בימים שבהם כיהן א־סיסי כמפקד המודיעין הצבאי בימי חוסני מובארק.

כאמל הכיר היטב את היושב מולו, והמסר שלו היה פשוט והגיוני. היזהרו, אמר להנייה, שמא מבלי משים תמצאו את עצמכם במלחמה חדשה. אחרי ששמע בנחת את דברי ההסכמה של האורח, העניק לו שי. פתיחה של מעבר רפיח לשישה ימים. נדיר שהמצרים משחררים את ברז החמצן של הרצועה ימים ארוכים ברציפות. אבל המתנה שהונחה על השולחן לא ניתנה רק בשירות הצורך ההומניטרי. היא נועדה להחליש את ההפגנות. אם יש הזדמנות נדירה לצאת למצרים, איזו סיבה יש למפגינים לנהור לגבול עם ישראל. קני רובים מחכים להם שם.

היו ימים שבהם דם ואש ברצועה שירתו את המצרים. היום זה הסיוט שלהם. חמאס של יחיא סנואר והנייה שונה מחמאס של חאלד משעל. בעמל רב שיקמו המצרים את יחסיהם עם ההנהגה החדשה של התנועה אחרי שנים של עוינות. ההתקרבות העניקה להם יתרון בנקודות על פני פטרוניות אחרות באזור, ויסודות ליחסים טובים עם חמאס שנים קדימה. בניגוד לישראל, שעבורה רצועת עזה היא סוגיה ביטחונית, המצרים מחוברים אליה בעבותות. עבורם היא חבל שכן, ארצם של האחים הפלסטינים, שעליה שילמו חיילים מצרים בדמם.

כיום היא משמשת גם שוק פוטנציאלי ליצוא, וכן חבית חומר נפץ שיש לפקח עליה באדיקות. ההתקרבות ביניהם כבר סייעה בידי המצרים לפרק את ברית האינטרסים שהלכה ונרקמה בין חמאס לקיצונים בסיני. היא גם הולידה עבורם ידיד. סנואר, האיש החשוב ברצועה. המצרים רואים בו מנהיג סמכותי, פרגמטי, וכך גם משווקים אותו לישראלים. סנואר, שנכנס לתפקידו כראש הלשכה המדינית בעזה אך לפני שנה, מעדיף את קהיר על פני איראן מרובת האינטרסים הצולבים, קטאר הרחוקה והחלשה, וטורקיה השנויה במחלוקת.

התרגיל בכרם שלום

הנייה הבטיח להיות ילד טוב, חזר הביתה והעביר את המסר לחבריו. אבל התוכנית שהגתה צמרת חמאס הייתה מוכנה עוד לפני שהוזמן לקהיר. היא נקבעה ליום שני השבוע, מועד העברת השגרירות האמריקאית לירושלים, וערב "יום הנכבה". ההמונים נקראו לצעוד לעבר מחנות האוהלים שהוקמו לכל אורך הגבול במרחק של כמה מאות מטרים ממנו, מצוידים באמונה כנה כי זו הדרך הנאותה למחות על מצבם הקיומי הרעוע, נענו רבבות לקריאה וגדשו את האוהלים החל בשעה עשר בבוקר. הם לא ידעו שהם משמשים חיפוי למבצע צבאי מאורגן של הזרוע הצבאית, שנועד לגבות מישראל מחיר דמים. כך תכננה חמאס לגמול לצה"ל ולשב"כ על שלוש שנים (לפחות) של מערכה שקטה ומתסכלת. בשנים הללו, שאחרי מלחמת צוק איתן, ידעה הזרוע הצבאית בעיקר תסכולים ומפלות. מנהרות קרסו על הלוחמים שבהן, מיטב המוחות בחו"ל חוסלו, פיגועים שנהגו בעזה ונועדו להתבצע בישראל, סוכלו. מפקדיה הרגישו שהם חשופים לזרועה של ישראל אפילו בביתם.

ביום שישי לפני שבוע, בעיצומן של המהומות, הועלה באש מעבר הגבול כרם שלום. עבור רוב תושבי ישראל זהו מקום שכוח אל באחד מקצותיה הבלתי מתוירים של הארץ. עבור הרצועה הוא אחד מעורקי החיים. דרכו עוברות מדי יום סחורות שאותן מייצאים חקלאים לגדה, למדינות ערב ולאירופה. חקלאים ותאגידים ישראלים מכניסים דרכו יבולים ומוצרים שנמכרים לתושבי הרצועה. האלמונים הציתו את חלקו הפלסטיני, אבל האש שאינה יודעת גבולות התפשטה לצד הישראלי. היא זרעה נזק במיליוני דולרים והשביתה את המעבר. ההצתה נעשתה בפקודת פתחי חמאד, בכיר הזרוע הצבאית, ונועדה לשרת את התוכנית הגדולה. הנה, מעבר רפיח סגור. הנה כרם שלום מושבת מאונס. יראה העולם כולו. שני מיליון אזרחים כלואים, שנחנקו עוד קצת בסוף השבוע הזה.

ישראל ומצרים הבינו את התרגיל, ובתוך יומיים פתחו את שני המעברים לרווחה. אבל במהלך הסופ"ש אחזה בראשי חמאס תחושה נעימה. הם הצליחו ליצור את המתח ותחושת הנפיצות שרצו. במקביל הקפידו דובריהם להדגיש כי התהלוכות נעשו בדרכי שלום. התמימות הזו, הקדושה, שירתה את המטרה הנסתרת.

את יום שני בבוקר החלה הזרוע הצבאית בתפילה להישג צבאי מול ישראל. הם לא התכוונו להפר את הבקשה המצרית ולהצית מלחמה, אלא לגבות מצה"ל מחיר מוגבל ולחזור הביתה. יומיים אחר כך יגלה בכיר חמאס, סלאח ברדוויל, כי מבין 63 ההרוגים, 50 הם פעילי חמאס. חלקם התבקשו להניח מטענים ולסגת, אחרים הצטוו להסתנן לשטח ישראל ולפגוע בחיילים, ויש שנשלחו לבצע חטיפה. מניין מוקדי העימות לאורך הגדר הוכפל. נקבעו לפחות עשרה מקומות לאורך הגדר, רובן מנחל עוז ועד נירים, שדרכם יבוצעו ניסיונות החדירה. העובדה שמדובר היה במבצע צבאי מאורגן מסבירה את המניין הרב של ההרוגים, ומדוע הם המשיכו להסתער על הגדר, גלים גלים, ביודעם ששם מחכים להם לועי הרובים. 

לעולם הרחב מכרה חמאס הפגנות שיבה בדרכי שלום, ועל גדר הגבול, היכן שאין מצלמות ועיתונאים, ניהלה קרב. זה היה תרגיל לא רע, שריתק את צה"ל וסחט את יכולת הריכוז והערנות של החיילים עד למקסימום. בחמאס לא שיקרו: עזה סובלת וזקוקה לחמצן, והדרישה להסרת הסגר היא קריאה צודקת של אוכלוסייה צמאה. אבל ביום שני בעזה, ובסדרת ימי שישי שקדמו לו, בגבול בין ישראל לעזה לא נוהל רק מאבק בדרכי שלום.

סנואר והמסך המפוצל

ביום שני אחר הצהריים הגיעה צמרת חמאס לידי הבנה כי התוכנית הגיעה לידי מיצוי. הם הורו לכוחות בגבול לסגת לאחור, ולהמונים לפרק את האוהלים ולהתרחק מהגבול. הפרשן הצבאי טל לב־רם כתב כאן השבוע כי שני הצדדים השיגו מה שרצו בעימות הזה. אף חייל ישראלי לא נפגע. חמאס אומנם כשלה במשימתה לגבות מחיר דמים מצה"ל, אבל אספה נקודות חשובות במאבק על התודעה. בעיית הסגר על עזה שוב עלתה לראש סדר היום. היא אומנם הגיעה לדיון דחוף במועצת הביטחון ומיקדה תשומת לב בינלאומית, אבל הצלחתה הגדולה ביותר הייתה דווקא בישראל.

מאז מלחמת צוק איתן לא התעורר כאן שיח כה ערני סביב נחיצות הסגר על עזה והדרכים לפתור אותו. ברשתות החברתיות, בעיתונים ובתחנות הרדיו והטלוויזיה הובילו גולשים, פרשנים ועזתים דוברי עברית דיון מוגבר על מצבה של אוכלוסיית הרצועה, ומדוע ישראל אינה מאמצת מדיניות ברורה בנוגע אליה. עזה הצליחה לכרסם בהצלחת טקס העתקת השגרירות לירושלים ("העם שלנו כפה על העולם כולו מסך מפוצל", אמר סנואר). ייתכן שמעבר לפינה מחכה להם הישג נוסף, אבל הוא דורש זמן: הפיכתה של גדר הגבול לגזרה חמה באורח קבע, שתטריד את צה"ל ותפגע באיכות חייהם של תושבי עוטף עזה.

בסוף השבוע נוספו לרשימת ההישגים של חמאס עוד שניים חשובים. מועצת זכויות האדם של האו"ם החליטה על ועדת חקירה בנוגע למצב בעזה. הוועדה הזו תתמוסס בדרך, ואם תקרום עור וגידים, היא עשויה לגלות כמה אמיתות לא נעימות על האופן שבו נוהג ממשל חמאס באזרחים. אבל עד שזה יקרה, יוסיף העיסוק בוועדה הזו עוד כמה נקודות במאבק הבינלאומי להסרת הסגר.

ההישג השני משמעותי הרבה יותר. מצרים החליטה לפתוח את מעבר רפיח לאורך כל חודש רמדאן. מי היה מאמין שהמצרים, הקמצנים כל כך בפתיחת המעבר, ינקטו צעד כה נדיב. את ההחלטה של הנשיא סיסי אפשר להסביר בחרדה מצרית מפני תסיסה שתביא את ההמונים אל הגדר שלהם. בעצם בכך שמט סיסי את הקרקע מתחת לקמפיין ההפגנות והחליש אותו דרמטית בתום חודש וחצי של תהלוכות מתוקשרות. אבל לחמאס כבר לא אכפת: הצעד המצרי סייע רבות בהקלה על הסגר. וזו, כידוע, מטרתם העליונה. המתנה הזו אף מחזקת את האיש שלהם בעזה, יחיא סנואר.

אתמול בבוקר הפציע יומו הראשון של חודש רמדאן. כמה דקות לפני השעה אחת אחר חצות, בלילה שבין רביעי לחמישי, תקפו מטוסי צה"ל שוב בעזה. היה זה תגמול על סדרת פיגועים שבוצעו במהלך אותו יום. בדיוק בשעה אחת כתב לי מכר מעזה: "למה אתם תוקפים אותנו? בבוקר מתחיל רמדאן. רוצים לישון". חשבתי לעצמי: מסכן, הבחור מיושבי ביתו, אב לילדים. זו באמת לא המלחמה שלו. מצד שני, אולי בעצם כן.