חיפשתי ערבי אחד בסדום שיגנה את הסתערות חמאס לעבר יישובי עוטף עזה, ולא מצאתי. לא בכנסת ישראל, לא בהנהגה המוניציפלית ולא בשום מקום. הרוב הדומם של ערביי ישראל, שעונה בסקרים שהנושא הפלסטיני כבר לא כל כך מעניין אותו, נשאר דומם. במקומו אנו מקבלים לפרצוף הפגנות מתלהמות של הזדהות עם חמאס בתל אביב ובחיפה. המסקנה היא שאו שהסקרים משקרים, או שהם חסרי משמעות, או שמשהו בהתנהלות שלנו לא מאפשר למה שמשתקף בהם לבוא לידי ביטוי פוליטי.
האמת היא שבנוף הפוליטי ובמרחב הציבורי הישראלי חסר לא רק ערבי שיגנה את חמאס על ניסיונות החדירה לישראל ועל השימוש הבזוי בחיי אזרחים וילדים לצורך טרור. אני שואל את עצמי שאלה מרחיקת לכת בהרבה: האם נזכה אי־פעם לראות קצין צה"ל ערבי מוסלמי מוביל רשימה ערבית או ערבית־יהודית לכנסת?
כרגע זה נראה מדע בדיוני. בערך כמו חזון על אלוף חרדי המוביל מפלגה חרדית לקרב על לבו של הבוחר. אלא שיש הבדל בין שתי הפנטזיות הללו. אפילו בקצב הגיוס הנוכחי של 3,000 חרדים בשנה, אפשר להניח שזוהי רק שאלה של זמן עד שגם רשימה חרדית לכנסת תתהדר בגנרל בפסגתה. באשר לגנרל המוסלמי, האופק לא רק רחוק, אלא הוא בלתי נראה לעין, ואחת הסיבות לכך היא פרדוקסלית במהותה.
מה שאומר כעת עלול להישמע מרחיק לכת, אבל לדעתי הגורם שבאופן מובהק מונע זה שנים את התפתחותה של מנהיגות ערבית אחרת, העוסקת בבעיות הפנים של האוכלוסייה הערבית בישראל ולא בהסתה אנטי־ישראלית בוטה, הוא בית המשפט העליון. בניסיון להגן נואשות על חופש הביטוי הפוליטי של הקיצונים מבין ערביי ישראל, ייתכן שבית המשפט העליון הוא שמונע את חופש הביטוי של הרוב הערבי ומכשיל את האפשרות להיווצרותה של הנהגה ערבית מתונה החותרת לשילוב מלא בחברה הישראלית.
המכשול הזה עובר כחוט השני בהתערבות בוטה של בית המשפט העליון בהחלטות ועדת הבחירות המרכזית, המורכבת מחברי כנסת על פי כוחן היחסי של הסיעות בכנסת. כאשר ועדת הבחירות המרכזית שבה ופסלה - במקרים מסוימים אפילו ברוב גדול - מפלגות ערביות החותרות תחת ערכי היסוד והגיון קיומה של מדינת ישראל, הפך בג"ץ החלטות אלו והעניק לגיטימציה לאותן מפלגות. בכך סתם בג"ץ את הגולל על האפשרות שיקומו בציבור הערבי רשימות בעלות גוון ואופי אחר, המסוגלות להביא לידי ביטוי את אותו רוב דומם, שאולי קיים במציאות ולא רק בסקרים.
המסר של ביהמ"ש העליון לציבור הערבי הוא שהמדינה מכילה מפלגות ופוליטיקאים החותרים תחתיה. הציבור הערבי לא בשל מבחינה רגשית להרחיק לכת יותר מבג"ץ ולפסול מפלגות, המבטאות את המאוויים הלאומניים שלו, הבאים מהבטן ומהתחושה השבטית. כל עוד קיימת אלטרנטיבה פוליטית לגיטימית, הדוגלת בזכות השיבה ובחתירה לביטול צביונה היהודי של מדינת ישראל - הוא לא יוכל להרשות לעצמו להזדהות עם מסר פוליטי נקי מהזדהות עם המאבק הפלסטיני.
סיר לחץ לאומני
באופן פרדוקסלי יכול להיות שדווקא הצבת קו גבול ברור לחופש הביטוי והגדרה נכונה של כללי המשחק הפוליטיים, על פי עקרונות היסוד של מדינת ישראל, תצמיח מנהיגות חדשה שתכבד אותם ותאפשר לערביי ישראל לבחור אחרת. צריך להביא בחשבון גם את האפשרות ההפוכה: שהסקרים רחוקים מהמציאות, שערביי ישראל משקרים בסקרים ואומרים את האמת בקלפי, ושאם לא תינתן לציבור הערבי אופציה להצביע עבור מפלגות החותרות לביטול מהותה של ישראל כמדינה יהודית, הוא יחרים את המשחק הפוליטי ויידחק לפעול בדרכים אחרות.
אם בג"ץ חושש מהיווצרותו של סיר לחץ לאומני שימיר את הזירה הפוליטית בזירה של מאבק מזוין ולכן מאשר מפלגות ואישים דוגמת עזמי בשארה - הרי שגם בכך הוא מערב שיקולים לא לו, וטועה. אפילו אם לחשש הזה יש יסוד, הרי שהחלטות בג"ץ מחניקות תהליך טבעי ומתווכות לנו מציאות מטויחת. עדיף שמדינת ישראל תשתחרר מהונאה עצמית מסוכנת ותדע להתמודד עם המצב החדש. גם היום הפלג הצפוני של התנועה האסלאמית מחרים את הבחירות (כמו מנגד העדה החרדית בירושלים), ומדינת ישראל מחזיקה מעמד גם בלי הקולות שלהם.
ממה נפשך, אם ערביי ישראל אינם נאמנים למדינה ובוחרים לכנסת את נציגיהם האותנטיים, המבטאים את רחשי לבם הכנים - מוטב שנדע זאת ונתנהג בהתאם. אם הם נאמנים וצמאים למנהיגות מסוג אחר - הרי שבג"ץ חוסם בגופו את האפשרות שהם יזכו לביטוי פוליטי אמיתי.
ויש גם אופציית ביניים והיא שאם ייפסלו מפלגות ערביות ו/או פוליטיקאים ערבים המייצגים את הטרור החמאסי בכנסת ישראל, הציבור הערבי בישראל יתחלק לשניים: חלק מהציבור, אולי, בשלב הראשון יחרים את הבחירות, אבל יהיה חלק אחר שינשום לרווחה כשייפסלו הרשימות האנטי־ישראליות, ויאיץ את תהליכי ההשתלבות בחברה הישראלית, תוך קבלת כללי המשחק, בדיוק כפי שעושים מיעוטים לאומיים שווי זכויות וחובות, בכל העולם. אישי ציבור מוסלמים ערבים גאים בישראליותם, העושים חיל ברפואה, בעסקים, בשירות הציבורי ובפוליטיקה המוניציפלית, יקימו מפלגות שייצגו את האינטרסים של ערביי ישראל, יצטרפו לכל הקואליציות כדי לקבל יותר משאבים ולחזק את תהליך ההשתלבות במדינה ובחברה הישראלית.
באחד הוויכוחים היותר מרגיזים שבהם דיברו חברי הכנסת הערבים בעוינות ושטנה נגד חיילי צה"ל, אמר נשיא המדינה ראובן ריבלין - שאז היה עוד חבר כנסת - שבעיניו העיקר הוא לא מה אומרים הח"כים הערבים, אלא העובדה שהדברים נאמרים מעל דוכן הכנסת שעליו מתנוסס סמל המנורה. לא הסכמתי איתו. מעל הדוכן אפשר להשמיע דברי בלע מקוממים, להכחיש שואה, לתמוך בטרור, לחתור תחת אושיות המדינה ואפילו לבגוד במדינה. לא הדוכן חשוב, חשוב מה נאמר מעליו.