כולם מדברים על פצמ"רים ורקטות, אבל הסיפור של יום הקרב בין ישראל לג'יהאד האסלאמי הוא סיפורה של סמדר בוארון, עובדת פעוטון בקיבוץ עין השלושה. בוארון התראיינה ביום רביעי בבוקר לגלי צה"ל וסיפרה על מה שעובר עליה באותן דקות ממש. "אני בבית, אני מוכנה לצאת עכשיו לעבודה, אבל אני לא יודעת מי יגן עלי בדרך", אמרה.



היא התלבטה ארוכות באוזנו של מראיינה אפי טריגר, אם לעשות את הצעד הפשוט ולחצות את סף הדלת. "הטפטופים האלה, תמיד בהפתעה. אני לא יודעת אם לצאת לעבודה או לא". אחרי שש דקות שיחה אזרה אומץ. "אני חושבת שאצא בכל זאת. אקבל את הילדים, וננעים להם את היום".



אותן שעות ישבו אלפים ברצועה ונחרדו פחות או יותר מאותה בעיה. נכון שהטילים של צה"ל מחפשים רק את חמאס והג'יהאד האסלאמי, אבל מי יודע, אולי ייפול עליהם פגז תועה. ועוצמת הפיצוץ, הרי היא מחרידה גם מי שגר בשכנות ליעד, אף אם לא עשה דבר. וברצועה אין "כיפת ברזל", לא מקלטים ולא צופרי התרעה. כשטיל מגיע, איש אינו מתריע מראש.



אחרי שהאבק שקע נשארנו עם המסקנה העגומה שבאותה יממה ראינו לנגד עינינו בעיקר מפגן של ניפוח שרירים. שני הצדדים הזרימו הרבה אוויר לחזיהם, והמשיכו וניפחו, עד שהבינו כי הדבר מסוכן מאוד - עוד קצת אוויר, ובית החזה עלול להתפוצץ. הבינו, ואז החליטו לחדול. אולם, באותן שעות של צהרי שלישי, שני הצדדים עדיין מיאנו לוותר. בנתיבות נחתה רקטה, גם בגן ילדים באחד מיישובי המועצה האזורית אשכול, ובתיכון בדיר אל־בלח פגעו רסיסי פגז של צה"ל בזמן שתלמידים התכוננו בו למבחני הבגרות. בדרך נס לא היו נפגעים. רבים הרגישו כי מלחמה מחכה מעבר לפינה.



רגעים כאלה הם שעתם היפה של מפריחי הכותרות. למשל, שר האנרגיה והמים יובל שטייניץ, שאמר כי ייתכן שלא יהיה מנוס אלא לכבוש את עזה ולהפיל את שלטון חמאס, ושר הפנים אריה דרעי, שאיים כי אם חמאס ישחרר את הרסן, המכה תהיה חזקה וכואבת. והלא, אדוני השר, חמאס כבר התירה את הרסן לג'יהאד האסלאמי בבוקרו של אותו יום, לכן נורו על ישראל מאה רקטות ומרגמות ביום אחד. גם בחמאס ובג'יהאד לא שתקו. "הפגזה מול הפגזה, דם מול דם", קרא העכבר ששאג. והנה, בתוך שעות מעטות הפכו ההצהרות למשא ומתן ישראלי עם חמאס, שהסתיים בנצירת אש הדדית.



שני הצדדים טענו כי הם גבו מחיר כבד מהאויב. הם צדקו וטעו. צדקו, כי אכן נזרע הרס בשני צדי הגדר, וכל אחד מהם מבין כי בכוחו של האחר לשבש את חיי אויבו ולזרוע בו שכול. הם טעו, כי המחיר האמיתי איננו זה שאליו התכוונו. לכן זקוקים כולנו לגברת בוארון. היא, הגננת מעין השלושה, הזכירה לנו מה גרמה יממת קרב בודדה לעשרות אלפי תושבים פלסטינים וישראלים משני צדי הגבול. היא הפעילה אצלם את הטראומה של 2014. רק מי שמכיר את מבטי האימה של יקיריו, את ההיחפזות למצוא מחסה לפני שיבוא הטיל, את הילדים שמרטיבים במיטה, רק הוא יודע מהי טראומת מלחמה. ואחרי כל זה, ולמרות ההצהרות הלוחמניות וההבטחות לשים קץ לבעיה, אף צד לא יכול לבוא לציבור שלו ולומר שכל זה היה שווה. שיצרנו עבורכם, אזרחים יקרים, מציאות בטוחה.




מפריחי המילים. יובל שטייניץ, צילום: מרק ישראל סלםמפריחי המילים. יובל שטייניץ, צילום: מרק ישראל סלם



לאכול נבלות ופגרים



אם יש סמל שמצביע יותר מכולם על ניצחונו של אסד במלחמה שאיימה להפיל אותו, הריהו מחנה הפליטים אל־ירמוכּ. המחנה הזה, השוכן כמה קילומטרים מהבירה דמשק, שוחרר לפני כשבועיים על ידי כוחות המשטר בתום חמש שנות אחיזה של ארגוני המורדים. קרבתו לבירה הפכה אותו למאחז אסטרטגי, שבו נלחמו הצדדים עד זוב דם, בלי להתחשב כלל ב־140 אלף תושביו הפלסטינים. אל־ירמוכ איננו רק סמל למלחמה אלא גם עדות לדיראונה. בשיאו, פרסמו פוסקי הלכה צווים המתירים לתושבים לאכול אף בשר חיות, נבלות ופגרים, אם הדבר יבטיח את הישרדותם.



שבע השנים הרעות שפקדו את המשטר בדמשק באו אל קצן, וגם אם אין זה סיומה המוחלט של המלחמה, הרי זו הזדמנות לעשות סיכום סכימתי שלה, ולהזכיר מה הייתה בדיוק. ובכן, מאז 2011 מתנהלים בסוריה חמישה מאבקים במקביל. העיקרי שבהם הוא מלחמתו של הצבא הסורי ובעלי בריתו בארגוני מורדים. ארגונים העשויים מלוחמים סורים, חלקם אזרחים ומיעוטם חיילים לשעבר שחצו את הקווים.



בתוך הכאוס הזה פקדו את סוריה גם כמה מאבקי משנה. האחד הוא מלחמתו של הצבא הסורי בדאע"ש. את המלחמה הזו הכריע עבורו חיל האוויר הרוסי. מאבק נוסף היה מלחמתו של אסד בכורדים. לכורדים אוטונומיה חלקית בצפונה של סוריה ובצפון מזרחה. האמריקאים השליכו עליהם את יהבם, כי ראו בהם אמצעי יעיל למאבק בדאע"ש, ולמעשה הצילו אותם מאסון כבד. המאבק השלישי הוא מלחמתם של הכורדים ודאע"ש. זו הייתה מערכה עקובה מדם, שבראשיתה רשם דאע"ש הצלחות, אבל לא היו לו סיכוי כאשר מצד אחד לחמו בו חיל האוויר הרוסי, ומצד שני - האמריקאי. הסכסוך המשני הרביעי התנהל בין דאע"ש לארגוני המורדים האחרים, בעיקר אלה שנתמכו בידי טורקיה. ארדואן הרי לא טמן ידו בצלחת. האינטרס העליון שלו היה למנוע רצף נוכחות כורדי לאורך הגבול, ולכן הוא הקיז את דמם.



דאע"ש, כורדים, אל־קאעידה, ארגוני מורדים מקומיים, כאלה שנתמכים בידי סעודיה, ואחרים שבידי קטאר, איחוד האמירויות או טורקיה. מול אלה הציב אסד צבא בן 300 אלף חיילים, שהלך ונשחק אומנם, אבל ברגעים הקריטיים נזעקו ידידיו להצילו. את הקואליציה של אסד הנהיג הצבא הרוסי, והיא מנתה את צבא סוריה, לוחמי חיזבאללה, יועצים איראנים ושכירי חרב שיעים מעיראק וממדינות אחרות.



כזבים רבים פיזר המשטר לאורך המלחמה כדי להצדיק את הכוח האכזרי שהוא מפעיל באזורים מיושבים. בטענה אחת מרכזית הוא צדק. במרץ 2011 לא נפתחה בסוריה מלחמת אזרחים בלבד. זו הייתה מלחמה אזורית.



האב, הבן ורוח הקרב



היה מעניין לראות כיצד מנכס נשיא מצרים, א־סיסי, את כוכב ליברפול מוחמד סלאח לבניית החוסן הלאומי. אחרי שכוכבה המצרי של ליברפול פרק את כתפו בגמר גביע אירופה ויצא מהמשחק, טלפן אליו כבוד הנשיא ודיבר על לבו.



"התקשרתי לבנה של מצרים, לבני, מוחמד סלאח, כדי לדרוש בשלומו בעקבות הפציעה", כתב א־סיסי בטוויטר, "כמו שציפיתי, מצאתי גיבור. פציעתו לא מפחיתה מגדולתו, והוא נלהב להמשיך בדרך הגבורה וההצטיינות. אמרתי לו שהוא סמל מצרי, שמביא כבוד ויקר. אני מבקש מאלוהים, כמו תפילת אב על בנו, שישמור עליו ויסייע בהחלמתו. סלאח הוא מודל לילדי מצרים והעולם כולו".



את כל הקלישאות הלקוחות מן המילון הלאומי השלם תמצאו בציוץ של א־סיסי. אב ובן, תפילה לאלוהים, גיבור האומה, ערך המצוינות, מודל לדור הצעיר. אכן, השחקן בן ה־26 כבר מזמן אינו ברשות עצמו. האומה גזרה עליו לשמש עבורה מודל ושר חוץ. אבל לו, בניגוד למנהיגו, אין מתנגדים ולא דורשי רעה. מותר לנחש מה רוצה א־סיסי בלבו יותר מכל. הוא, הגדול, בוודאי רוצה להיות מוחמד סלאח.



הכותב הוא הפרשן לענייני ערבים של גלי צה"ל