העם היהודי השיג את אחד ההישגים הגדולים בהיסטוריה האנושית: מההרס המוחלט של השואה הצלחנו להתעלות ולבנות מדינה דינמית ובעלת עוצמה, ויהדות תפוצות תוססת וחיונית. צברנו כוח, שפע וחירות חסרי תקדים בהיסטוריה היהודית. לאחר שהקמנו לתחייה את העם היהודי, עלינו להתייחס לאתגר הגדול הבא: לקבוע את התוכן והמטרה של התחדשות גדולה זו. כל אשר עברנו אינו מספק לנו מפת דרכים לאתגר זה. 
אני מאמין מעומק הלב באחדות העם היהודי, שנשמתו בירושלים. אני מאמין שאם אנחנו, כעם, נקיים אחדות זאת, נוכל להגיע לגדולה שעד כה לא ניתן היה להעלותה על הדעת. אבל לאור תמונת המציאות המתהווה, אני תוהה האם יעד זה הוא בר השגה או שרק חלום הוא. אלו מאיתנו שעבדו מקרוב עם ישראלים ועם יהדות התפוצות, מודעים לקרע המתפתח. עלינו להרהר עמוקות ביחסינו ולשאול שאלות דחופות הזועקות לתשובות: האם ישראל תאבד את מרכזיותה ליהודי התפוצות? האם ניתוק וניכור, או אפילו עימות, יאפיינו את יחסי ישראל והתפוצות? האם ישראל תראה בתפוצות מטרד? האם היא תראה במושג ״עם אחד״ קלישאה? 
סקרים מעידים שמחויבות יהדות התפוצות לישראל היא עניין דורי. בני דורי מודעים לעובדה שילדינו ובוודאי נכדינו טרם נולדו כאשר חווינו את חבלי לידת מדינת ישראל. הם בוודאי לא היו עדים לתקופת החושך הנוראית של השואה. עבורם, נס התחייה, שלנו הוא חוויה אישית מעצבת, הוא סיפור מספרי ההיסטוריה. יתר על כן, החופש והעוצמה החדשה המאפיינים את יהדות ימינו, בוודאי בצפון אמריקה, אך גם בחלקי עולם אחרים, מצטיירים להם כמובנים מאליהם. דורות ההמשך שלנו טרם הבינו כי ללא מדינת ישראל חזקה, מוסרית ותוססת, מעמדם של היהודים בתפוצות יהיה רחוק מאוד ממה שהוא כיום. 

הכרה זאת - של הדדיות התלות בין יהדות ישראל ויהדות התפוצות - אכן מחלחלת לאותם צעירים המבקרים בישראל במסגרת "תגלית" או במסגרות אחרות. החדשות הטובות הן שלפני 20 שנה, אחד משמונה צעירים ביקר בארץ, והיום כמעט אחד מכל שניים; אז הרוב המכריע היה אורתודוקסי. היום הרוב המכריע הוא רפורמי, או מגדיר את עצמו כיהודי ללא השתייכות לזרם זה או אחר.  
בעוד שלפחות בדורות הבוגרים בקרבנו, מה שקורה בישראל צורב את הנשמה, האם לישראלים - בוגרים וצעירים כאחד - אכפת ממה שקורה בעולם היהודי הגלובלי? האם ראש הממשלה יכול באמת לטעון שהוא אחראי לעם היהודי כולו, כאשר הוא מתנער ממתווה הכותל, הסכם שאליו הגיע עם זרם מרכזי ביהדות התפוצות? נראה שכן. נראה שהמחיר הפוליטי המיידי מבית מבטל כל שיקול אחר, שכן הנושא כלל לא מעסיק את הרוב המכריע של הישראלים.
יש לנו רק מדינה יהודית אחת. מזעזע אותי עד לשד עצמותי שהיהדות הקונסרבטיבית, הרפורמית והליברלית, המהוות כ־80% מיהדות ארצות הברית, אינן מוכרות מבחינה חוקתית במדינת ישראל. עמים אחרים וחברות אחרות הפלו, מפלים ויפלו יהודים. אבל רק מדינת ישראל שוללת הכרה במה שרובנו בארצות הברית מאמינים בו בצורה כל כך עמוקה. 
מה הפלא: כמה תוכניות ללימודי יהדות התפוצות קיימות בישראל; כמה עיתונאים ישראלים מדווחים על החיים היהודיים באמריקה; מה מלמדים בבתי הספר על קהילתנו? ישראל מונה 43% מהעם היהודי. למרבה הצער, 57% הנותרים הם שקופים. ישראלים אכן מקיימים חיים יהודיים על בסיס לוח שנה עברי במדינה יהודית, בעוד שיהדות התפוצות חייבת להשקיע לא מעט מאמץ כדי לקיים חיים יהודיים בסביבה לא יהודית ועם לוח שנה לא יהודי; הנורמות הפוליטיות והסוציולוגיות בישראל שונות מהנורמות בגלות; וכן, יהודים רבים בתפוצות מסתייגים ממה שמוצג בתקשורת העולמית כתגובות מוגזמות של צה״ל, בעוד שהישראלים רואים את הפעלת כוח המגן כהכרחי ומוצדק. 
אפשר להמשיך ולפרט את השונות בין הקהילות, אבל המחויבות ל"עם אחד" מגמדת את ההבדלים. על שתי הקהילות לעשות את הנדרש על מנת להציל את העם היהודי מהתפרקות.
השבט החמישי
מה שנדרש מאיתנו - יהדות ישראל ויהדות התפוצות - הוא השקעה בהיכרות והכרה הדדיות; אמפתיה וסובלנות; ובעיקר הבנה עמוקה של מהות הקשר הייחודי בין יהודים באשר הם. כל  אלה באים לידי ביטוי בתוכניות המפגש המוצלחות של ״תגלית". המיתוסים והדעות הקדומות שיש לאורחים ולמארחים אלה על אלה נעלמים. את מקומם תופסות הערכה וחיבה הדדיות המניבות חברויות עמוקות, והכל בתוך 5־10 ימים.
אכן, הסיבה העמוקה ביותר לכך שהצטרפתי לידידי מייקל שטיינהרדט בקידום יוזמת "תגלית" הייתה האמונה המוחלטת שלי בצורך של יהודים ישראלים ויהודי התפוצות להתחבר אלה לאלה. רק כך אפשר להגשים את חלומם של אבותינו. סבא וסבתא שלי נמלטו מהפוגרומים של רוסיה, ובאמצעות התערבות יהודית (כמובן) הגיעו למחוזות הקפואים של קנדה. באומץ ובנחישות הם התגברו על קשיים בלתי נתפסים. חלומם הוא מורשתם. חלומם הוא חלומי. 
אחד ממנהיגי התקופה, הנשיא ריבלין, זיהה במדויק את ארבעת שבטי ישראל, אשר כל אחד מהם חייב לכבד את מורשת האחר למען שלמות ושלומות העם. אשתקד, בהגיעו ללוס אנג'לס, הוסיף שבט חמישי: יהודי התפוצות. הדיאלוג בין חמשת השבטים חיוני להבטחת עתיד כולם, עתיד העם. אולם בעוד שארבעת השבטים החיים בארץ ממלאים תפקיד יומיומי בחיים הפוליטיים של ישראל, מקומו של החמישי נפקד.
בצד המחאה מההתעלמות מצרכינו, העדפותינו וערכינו שעליה התקוממתי בראשית הדברים, נדרשת מצוות "עשה": עלינו למסד לובי רציני וקבוע בירושלים, שבו יתקבצו קבוצות יהודיות ישראליות עם אלו הגלובליות, ויחד יקיימו שיח על המשותף והמפריד; הדומה והשונה; מבלי לטשטש מחלוקות וגוונים. מצד התפוצות חיוני להמחיש לישראלים את השלכות החלטותיהם וחוקיהם על הקשר עם יהדות התפוצות; את חיוניות החיים היהודיים בקהילות תוססות ברחבי העולם; את תרומתן לביטחון ישראל ורווחתה; ואת הצורך האמיתי שלהן להתקבל כשותפות מלאות. 
הכותב הוא מבכירי מנהיגות יהדות התפוצות, חבר דירקטוריון ויו"ר הוועד המייעץ בארגון האמריקאי היהודי Israel Policy Forum ויוזם ותורם מרכזי לתוכנית "תגלית". המאמר מבוסס על נאומו בטקס חלוקת תארים במכללת Hebrew Union בניו יורק בחודש שעבר