הוויכוח על אודות האחראים לביטול משחק הכדורגל בין נבחרת ישראל לנבחרת ארגנטינה ימשיך ללוות אותנו, אבל לפחות בכדורגל אנחנו יודעים איך המשחק ייפתח ומתי הוא יסתיים; לא כך הדבר בסיטואציות מלחמתיות, בוודאי לא באלו המאפיינות את שדה הקרב המודרני שבו אנחנו נלחמים מול ארגונים סמי־צבאיים ופחות מול מדינות וצבאות סדורים.

במצבים כאלו קשה לדעת מתי ואיך המלחמה מתחילה. כך היה במבצע צוק איתן, שבו שני הצדדים לא רצו להיגרר למלחמה, אך בשל רצף אירועים טקטיים ומקומיים מצאו עצמם בסבב לחימה משמעותי. כך היה גם במלחמת לבנון השנייה, שנפתחה בפיגוע חטיפה על הגדר, עברה לתגובה ישראלית נגד מערך הרקטות של חיזבאללה ומשם התדרדרה למלחמה רחבה.

קשה אף יותר לדעת מתי ואיך תסתיים המלחמה. אחד הכשלים הנפוצים בתוכניות האופרטיביות השונות למלחמה הינו הפער בהגדרת מצבי ומנגנוני הסיום. כלומר, כיצד רוצים לסיים את המלחמה/המבצע ומתי. בעיה זו מתעצמת בגלל אופי הלחימה בארגוני הטרור, שבהם הגדרת הניצחון בקרב הרבה יותר אמורפית מאשר במלחמות מול צבאות סדירים.

הניצחון במקרים אלו אינו מורכב רק מהיבטים פיזיים וכמותיים, דוגמת כמות הפעילים ו/או אמצעי הלחימה שהשמדנו לאויב, אלא גם מהיבטים "רכים" יותר כמו סוגיית הנרטיב, קרי הסיפור שכל אחד מהצדדים יספר בסוף המלחמה, תמונת המצב בעורף האזרחי, מעמדה הבינלאומי של ישראל ועוד. כך למשל, דוח גולדסטון שפורסם בעקבות מבצע עופרת יצוקה ופגע בהישגים הצבאיים הישירים של המבצע, ומלחמת לבנון השנייה שרק לאחר כמה שנים של שקט בצפון התחוורו הישגיה.

# # #

בחינה מהירה של המבצעים המשמעותיים האחרונים שבהם הייתה מעורבת ישראל מדגישה את גודל הבעיה ואת הפער במנגנוני הסיום. מנגנון סיום מלחמת לבנון השנייה, שנמשכה 34 ימים, היה מעורבות הקהילה הבינלאומית, ובעיקר החלטה 1701 שקרמה עור וגידים בימים האחרונים. גם במבצע עופרת יצוקה, שנמשך 22 ימים, הדרך לסיים הייתה בהחלטה חד־צדדית של ישראל להפסקת אש ולהסגת הכוחות מרצועת עזה. צוק איתן, שהתארך למשך 50 יום, הסתיים רק במעורבות מצרית בתיווך בין הצדדים להפסקת אש.

כלומר, האופן שבו בחרה ישראל להפסיק את הלחימה היה פעילות חד־צדדית של כוחותינו או הסתייעות בגורמים אזוריים ובינלאומיים. הבעיה היא שבעקבות אירועי האביב הערבי, עוצמתן של מדינות ערב הסוניות המרכזיות והשפעתן על המתרחש סביבנו קטנה מאוד. סעודיה, שבעבר הייתה בעלת השפעה בלבנון ובסוריה, כמעט אינה רלוונטית בתהליכי קבלת ההחלטות במדינות אלו. גם השפעת מדינות אירופה, שבעבר היו מעורבות מאוד באזור, כמו הצרפתים בלבנון - פחתה עד כדי שאיננה קיימת יותר.

יתרה מכך, מעורבותה הגוברת של איראן במתרחש במדינות הגובלות איתנו מכניסה רכיב בעייתי נוסף למשוואה ומאתגרת אף יותר את היכולת למצוא מנגנון סיום. גם בעזה המצב לא היה יותר טוב, ומשקלה של הקהילה הבינלאומית, כמו גם של מצרים סעודיה וקטאר, נפגע.

מבחינה זו, התלות המוחלטת של בשאר אסד בתמיכה הרוסית, כפי שבאה לידי ביטוי בין השאר בפעילות הרוסית לצמצום הנוכחות האיראנית בדרום סוריה, מגלמת בתוכה בשורה טובה. לראשונה מזה זמן רב יש "שופט" בסוריה (אם כי עדיין לא בלבנון). יש שחקן בעל השפעה רבה על מקבלי ההחלטות בדמשק ובטהרן, שיכול להפעיל לחץ ולהוביל לסיום אירוע מלחמתי אם יתרחש.

גם ברצועת עזה המצרים חזרו להיות מעורבים, ובאירועים סביב גדר הגבול, כמו גם בהסלמה האחרונה שכללה ירי של כ־200 פצצות מרגמה ורקטות, הם פעלו מול חמאס וג'יהאד ולחצו עליהם לסיים את הסבב. זאת לאחר תקופה ארוכה שבה הם ישבו על הגדר ונמנעו מלהתערב במתרחש ברצועה.

לצד האתגרים בעקבות האירועים במזרח התיכון, ישנן גם הזדמנויות. אומנם מטרידה ירידתם של שחקנים משמעותיים, דוגמת האירופים והסעודים - ובמידה רבה גם האמריקאים - מהבמה המזרח תיכונית, אך עלייתם של שחקנים חדשים מייצרת אפשרויות חדשות. על ישראל לנצל את הנוכחות הרוסית בסוריה ואת רצונה של מצרים לחזור להשפיע ברצועת עזה, כדי להדק את הזיקות שלהן למתרחש באזור, ובכך לייצר מנגנוני סיום פוטנציאליים לאירועי ההסלמה הבאים, בתקווה שלא יתרחשו. במקביל, צריך להמשיך לבחון דרכים יצירתיות לייצר מנגנוני לחץ בעלי ערך, שיוכלו להשפיע על סיום מלחמות.

הכותב כיהן כראש חטיבת המחקר באגף המודיעין וכקצין מודיעין ראשי