טבעי הוא שבשבועות האחרונים עינינו מופנות לעוטף עזה, אך בלי להמעיט בסבלם של תושבי הדרום, המערכה החשובה באמת מתרחשת דווקא מעבר לגבול הצפון. לפני כמה שבועות, אחרי שהמודיעין הישראלי זיהה כוונה מצד האיראנים והגורמים הנתונים לשליטתם בסוריה לפתוח במתקפת טילים על בסיסים צבאיים ישראליים בצפון - פתח צה"ל, לפי מקורות זרים, בפעולת מחץ נגדית - שמומחי ביטחון בכירים גורסים שהצלחתה בהשמדת בסיסי הטילים האיראניים משתווה להישג של השמדת חיל האוויר המצרי בבוקרה של מלחמת ששת הימים.

יש עדיין הרבה ערפל קרב, וכן ערפל מדיני, אך ניתן כבר לסכם שהפעולה הישראלית היוותה גורם משמעותי בהחשת ההתפתחויות המדיניות בשבועות האחרונים לגבי סוריה. המילה האחרונה אומנם טרם נאמרה, אבל מה שמסתמן הוא שהשילוב בין הפעילות הצבאית של ישראל במרחב הסורי (והלבנוני) והפעילות המדינית העקבית של ראש הממשלה נתניהו, בסיוע של ירדן וגורמים ערביים אחרים, הביא את רוסיה, לפי ידיעות בתקשורת העולמית, לכלל החלטה שעל הכוחות הצבאיים של איראן ושלוחיה, כולל חיזבאללה, להתרחק מגבול הצפון של ישראל בגולן - תחילה למרחק של 20 קילומטרים ובשלב שני, למרחק של פי שלושה או יותר.

ישראל אינה מסתפקת בכך ותובעת את יציאתם המוחלטת של הכוחות האיראניים וחיזבאללה משטח סוריה, ועל כך התנהלו השיחות לאחרונה בין הצמרת הביטחונית הרוסית לשר הביטחון הישראלי ליברמן. שיחות אלו נמשכות גם בעצם הימים האלה, הן בטלפון בין נתניהו לפוטין לפני כשבוע והן בין צוותים מקצועיים מרוסיה וישראל כאן בארץ. יש להניח שלעמדה הרוסית לצמצם את הנוכחות האיראנית בסוריה יש גם סיבות נוספות, דהיינו אי־רצונה של מוסקבה לראות באיראן את הגורם הדומיננטי בסוריה, אך התוצאה, גם אם לפי שעה אינה מושלמת, משרתת בבירור את האינטרסים הביטחוניים והמדיניים של ישראל, וכן של ירדן החוששת מקרבתם של הכוחות האיראניים והפרו־איראניים לגבולה.

אולם אליה וקוץ בה: רוסיה כורכת בדרישתה לפינוי הכוחות האיראניים מדרום סוריה את החלפתם בכוחותיו של הנשיא אסד, מגמה שהן ישראל והן ירדן מתנגדות לה, קל וחומר אחרי שהתבררה הכוונה לכלול בהם כוחות איראניים במסווה של חיילים סורים. התוכנית הרוסית הזאת גם אינה מקובלת על ארצות הברית, שממשיכה לתמוך במורדים שעדיין נמצאים באזור הזה, ומן הסתם גם אינה מעוניינת לחזק את שלטון אסד. בשיחה הטלפונית הנ"ל בין מנהיגי רוסיה לישראל יש לשער שישראל הבהירה שהיא תהייה חייבת לנקוט צעדים צבאיים כדי למנוע התבססות צבאית איראנית מוסווית בגבולה הצפוני - תסריט שגם רוסיה אינה מעוניינת בו.

ישראל ורוסיה אינן בעלות ברית במובן הבסיסי והמחייב של ההגדרה, אבל בניגוד למה שנראה בתחילה, ישראל יכולה להתייחס בשלב זה לנוכחות הרוסית בסוריה כגורם חיובי. ואשר לעתיד: אף שעד לא מזמן הדעה הרווחת הייתה שגבולות סייקס־פיקו מתו ונקברו סופית וכי סוריה ועיראק יתפצלו לישויות נפרדות, הרי שהיום מתברר שתחזית זו זקוקה לעדכון: חלום העצמאות הכורדית טורפד על ידי טורקיה ואמריקה, עיראק כנראה תישאר עיראק (אף שלא ברור מי ימשוך בחוטים בבגדד), ושלטונו של הנשיא אסד חוזר ומתפשט בכל שטח סוריה, הגם שבמעמד נחות של משרתם של האדונים שמושבם בטהרן ובמוסקבה.

ברור אפוא שהאזור שמצפוננו ימשיך להוות מוקד לתשומת לב ביטחונית ומדינית מיוחדת מצד ישראל. 

הכותב כיהן פעמיים כשגריר ישראל בארצות הברית