בימים אלה מלאו שלושה חודשים לקמפיין הגדר של חמאס. הגיע הזמן לומר בפה מלא: חמאס רשמה בחודשים האלה הצלחה גדולה. בתוך רבעון אחד ידעה התנועה הזו, תוך שימוש נכון בקלפים הדלים שברשותה, להבקיע שני שערים לרשת הישראלית. אם היה מדובר במונדיאל, אין ספק שהיינו מכתירים אותה כסינדרלה.
השער הראשון הובקע בהתקפה מתפרצת. תחת חסותן של הפגנות אזרחיות תמימות הפכה חמאס את הגדר הגובלת ביישובי עוטף עזה לגזרה חמה. מדובר, למי שאינו מכיר, ברצועה שאורכה יותר מ־50 ק"מ, והיא נמתחת משדרות ועד קיבוץ כרם שלום. ב־29 במרץ, ערב ההפגנה הראשונה של יום האדמה, עוד נחשב האזור הזה לחבל ארץ פסטורלי.
מאז הפכו החיים לכל אורכו לבלתי נסבלים, ומה שיותר מטריד, למסוכנים. אתמול נשלחו לשטח ישראל, ביום אחד בלבד, יותר מ־20 עפיפוני תבערה ובלונים. ייתכן שהחפצים המרחפים האלה ייעלמו בקרוב מהנוף, אבל הפלגים ברצועה עלו על פטנט לאורך הגדר. אפשר להטריד את ישראל ולחזור הביתה בשלום. אם לא בעפיפונים, אז בחדירות. ואם לא בחדירה, במטענים. ואם לא בהם, אז לפחות בחיתוך התיל. כאב ראש חדש נולד.
הפעילות הזו אלימה, אבל עוצמתה מצויה בשליטת מפקדי הזרוע הצבאית של חמאס. הם המושכים בחוטים. מטרתם להפעיל לחץ על ישראל בלי להגיע להידרדרות חריפה. העובדה שאף חייל לא נהרג עד כה, ואף לא אזרח, הייתה דווקא לטובתם. היא חסכה מצה"ל את הצורך לצאת לפעולת ענישה חריפה, שעלולה להיגרר למלחמה.
השער השני הוא תוצאה של עבודה ארוכת שנים, שחיכתה לצירוף נסיבות נכון. יותר מעשור דורשים מנהיגי חמאס הסרה של הסגר על הרצועה. התיאורים על איכות החיים הירודה בתוכה ידועים לכל. אין מדינה באזור שלא חיברה דוחות על מצב המים לשתייה, המחסור החריף בחשמל, שיעור האבטלה שמרקיע שחקים והתנאים הנוחים להתפתחות קיצוניות ופשע. לא כולם שם חמאס. בעזה חיים כשני מיליון אזרחים, שרובם המכריע אינו קשור לחמאס או לא ביצעו דבר נגד ישראל.
למרות זאת, אף גורם משמעותי לא חתר לפתרון מערכתי ברצועה. ישראל עסקה לכל היותר בחילופי מסירות במרכז השדה. היא אומנם הביעה צער על המצב ברצועה, אבל לא קיבלה אחריות עליו ולא ראתה שהוא צופן סכנה. היא תפסה את יתרונה הצבאי כתעודת ביטוח, והותירה את הייאוש על כנו. מצרים החלה לפני שנה וחצי במאמץ כביר לכונן פיוס במחנה הפלסטיני, בתקווה שיוביל לרווחה ברצועה, אך נקלעה למבוי סתום. שני הצדדים גילו יכולת סרבנות נהדרת.
חלוץ עושה משחק
אבל אז, אחרי שכמעט גנזו את חלומם לראות בשיפור מצבה של עזה בעתיד הקרוב, התגשם חלומם הרטוב של אזרחי הרצועה. לשדה נכנס עושה המשחק, חלוצה העולה של נבחרת ארה"ב, הלא הוא דונלד טראמפ.
זה כמה שבועות שמאחורי הקלעים שוקקת הפעילות. גרינבלט בא לקהיר. נתניהו יצא לעמאן. קושנר נחת בירושלים. השליח הקטארי הגיע לעזה. זו רשימה חלקית. כולם כאיש אחד נרתמו למאמץ האמריקאי להוציא לפועל תוכנית מרשל לשיקום הרצועה. ראש ממשלת ישראל, הוא ולא אחר, החל מתבטא פתע, פעם אחר פעם, על הצורך בשיפור מצבה ההומניטרי של עזה. עוד רחוקה הדרך לשיקום, והמכשולים רבים, אבל השינוי התודעתי כבר כאן.
שלושה חודשים של אינתיפאדת גדרות, וישראל כבר פועלת תחת לחץ. לא רק שהיא מוכנה להירתם למאמצי השיקום, היא אף רואה בכך אמצעי להתגבר על המתיחות הצבאית לאורך הגבול. לא רק זאת: באמצעות הפגנות השיבה, שבהן הפעילה יחד בחוכמה אמצעים תמימים וכוח צבאי, הצליחה חמאס לחולל שיח סוער בישראל. כבר שלושה חודשים שעיתונאים, פוליטיקאים ויושבי סלונים שרויים בוויכוחים על המצב בעזה. שלשום, בשולי הכותרות, נרשם אירוע קטן, שסימל עד לאן הגיע העיסוק הזה אצלנו. זהבה שאול, אמו של אורון, פרסמה קריאה רגשנית להנהגה בעזה ובירושלים לפעול למען הרעבים ברצועה. האם הדוויה אתגרה בכך לא רק את ממשלת ישראל, אלא גם את שותפתה לצרה. משפחת גולדין, בהתמדה ובהצלחה לא מועטה, מתנגדת לכל מחווה הומניטרית ברצועה, כל עוד לא הושב בנה הביתה.
שפת הכדורגל אפופה קלישאות. מי שמחפש נחמה מהפיגור שאליו נקלענו, יזכור נא כי כדורגל משחקים 90 דקות (משישי לשישי). המשחק בין הפועל חמאס לבית"ר ישראל טרם בא אפילו לכדי מחציתו. אפשר להשוות ולהפוך את התוצאה על פיה, אבל קיימת גם אפשרות שנספוג תבוסה ונידרש לבדק בית. מה שמעניין בכל הסיפור הוא שישראל אינה מסרבת לשיקום עזה. היא רוצה בו, אבל טרם החליטה כיצד תיגש למשימה. עכשיו באה חמאס ומוליכה אותה באף. ובא גרינבלט, ומוליך אותה ביד.
על חמורים ועכברושים
סגן שר החוץ של סוריה, פייסל מקדאד, נחת השבוע בטהרן לתיאומים עם הצמרת האיראנית בנוגע לסוגיות בעניין הסעודי. פגישות כאלה מתקיימות שם אחת לזמן מה. בשולי הביקור פרסם הדיפלומט הסורי הוותיק כמה הצהרות. "כולם מכירים את היקף התמיכה הכספית בטרוריסטים ובקבוצות החמושות מידי מדינות במפרץ", הוא אמר. "סעודיה וחלק ממדינות המפרץ חימשו את הרוצחים ושלחו אותם לסוריה, בעוד שאיראן תמכה באחדות האדמות הסוריות. בעלי בריתנו הם אלה שלחמו בטרור. בלעדיהם, הטרור היה נפוץ בכל העולם".
אין במילותיו הפרזה. איראן, ביחד עם חיזבאללה, ובהובלת רוסיה, הצילו את משטר דמשק מפני מחיקה, אבל גאלו גם אותנו, הישראלים, מכאוס שעלול היה לצמוח בגבולנו הצפוני. בעולם אידיאלי, היה עלינו לשלוח פרחים לנסראללה, לחמנאי, לאסד ולפוטין. עדיפה איראן ברמת הגולן, מדינה שעליה יש קלפי לחץ רבים, על דאע"ש ופלגים אחרים, שאין להם אלוהים. מקדאד האשים את סעודיה ושכנותיה כי הן חוללו את המלחמה בסוריה ותמכו במורדים. הוא אינו טועה.
זו לא הפעם הראשונה שבה מטיחים משטרים המצויים בגבם אל הקיר האשמות כלפי אחרים, כי הם באו להחריב ולא לבנות. אנחנו במערב נטינו לזלזל בהצהרות כאלה, ואת המחיר שילמו מיליונים במדינות ערב, אבל גם מאות קורבנות טרור בפריז, במדריד, בלונדון ובבריסל. משטרו של סדאם חוסיין, שהופל בידי האמריקאים ב־2003, כינה את הפולשים הזרים "חמורי בר" ו"שכירי חרב". קדאפי, שהודח בידי נאט"ו ב־2011, טען כי המורדים נגדו אינם שוחרי זכויות אדם, אלא "עכברושים".
בימי שלטונו האחרונים של נשיא מצרים חוסני מובארק נהוג היה לכנות את פורעי החוק "בלתאגייה", בריונים. מבט לאחור מוכיח אמת מעניינת: כולם צדקו. אם לא בתארים שחלקו לאויביהם, אז בכוונות שייחסו להם. סדאם התריע מפני כאוס אחרי לכתו, וצדק. קדאפי אכן היה קורבן של אופוזיציה קיצונית ואדוקה, והדחתו קרעה את לוב לגזרים. מובארק ידע מה שאמר כל השנים, כי יציבות היא מעל לכל, ומי שמחליש אותה, מסכן את הביטחון הלאומי.
ובשאר אסד? אותו לא תתפסו עם דימוי או נאצה מעולם החיות. כמו במאפיה הסיציליאנית, כך גם בדמשק. הרחק מעין הציבור אפשר לעשות את הדברים הנוראים ביותר, אבל כלפי חוץ נוהגים קידה מנומסת בסגנון הנסיך וויליאם.
כבר אמר מישהו אחרי עליית בשאר לשלטון בקיץ 2000, כי היורש הצעיר של חאפז אסד אינו צריך להיות מומחה ברפואת עיניים, אלא אחד שיידע לעקור אותן. בשאר הבין זאת לפני כולם. בניגוד לרושם כי השלים את תוארו בלונדון, את לימודיו הוא עשה בעצלתיים, ותקופתו בבית הספר לרפואה ארכה שנה בלבד. קיים חשש כבד כי לטקס שבועת הרופאים הוא לא הגיע.