"עפיפונים לא הפילו קורבנות, בסך הכל שדות נשרפו, ואתם יודעים, החיטה תצמח מחדש”, כך בערך שמעו באי הלילה הלבן במכון ז’בוטינסקי את מי שהיה עד לפני שנתיים מנכ”ל "שלום עכשיו", כשהוא מבטל בהבל פה את טרור העפיפונים.

חייכני, ידידותי, נהנה מעצם הימצאותו באכסניה שאותה פקד פעמים רבות בילדותו, השמיע מר יריב אופנהיימר את משנת "שלום עכשיו", שכולה הבנה למאבק הפלסטיני, וניסה לעטוף אותה בנימה פייסנית, כביכול לא קיצונית. הוא אינו נושא כיום בשום תפקיד רשמי (“מופיע בערוץ 20”), אך דומה שתגובתו לטרור העפיפונים משקפת הלכי רוח שאולי רווחים גם בהנהגה.

כבר יותר מחודש מוצתים שדותינו, שדותיהם של חקלאי היישובים בעוטף עזה, ועמם שמורות הטבע על בעלי החיים שם, ועדיין אין תגובה נחרצת שתשים קץ אחת ולתמיד לסוג הטרור החדש הזה. מדי יום עשרות שריפות; הצבע השחור מושל בכיפה.

לאחר ההתנתקות החד־צדדית של ישראל – הירי האווירי היה האיום העיקרי שנשקף מעזה; רקטות, טילים ופצמ”רים שגררו אחריהם את מבצע צוק איתן. הגם שיורטו ברוב המקרים בידי כיפת ברזל, שפותחה לשם כך בהצלחה רבה, חמאס ממשיך לעשות בהם בשימוש שוטף, ככל שיחפוץ.

במסגרת מבצע צוק איתן, עלה לכותרות איום חדש, טרור תת־קרקעי, מנהרות התופת, שבהן השקיע חמאס את מרב משאביו. עכשיו מתברר שניתן פתרון לסוג זה של טרור. מפתחי האמצעים לאיתור מנהרות התופת אף זכו בימים אלה בפרס ביטחון ישראל, ויפה שכך.

לא עוד צעצוע

השאלה המנקרת עתה בראש היא: מתי יושם הקץ לסוג השלישי של טרור שמופעל נגדנו, טרור מקורי ופרימיטיבי, טרור העפיפונים, שמזוהים היום כנשק ולא עוד כצעצוע? מתי יקבלו מפתחי אמצעי הנגד לעפיפונים אף הם פרס מטעם מערכת הביטחון ועם ישראל? ועד שזה יקרה – כמה זמן תימשך שגרת העפיפונים?

לכאורה, כפי ששאל איש שלום עכשיו – מה הבהלה מצדנו מ”משחקי הילדים” הללו, עפיפונים שמופרחים על מנת להצית שדות ועצים, במטרה “לשחרר תסכול” בעזה? והרי כל שהם יכולים זה רק להטריד אותנו ב”המצאת המאה” הזאת - צעצוע שהחליף ייעודו לנשק? ואולי זו הסיבה שלא כל כך בוער לדרג המדיני להורות לכבות במכת מחץ אחת את האש הזאת?

אז נכון, כמעט אין נשקפת סכנה ממשית לחיי אדם מטרור העפיפונים, אבל זו אינה סיבה לכך שהמשחקים האסורים האלה יימשכו, והטיפול בהם יהיה כה רופס. הנזק העיקרי הנגרם ממראה עפיפון בשמי ישראל, כשלהבת אש בזנבו, הוא לא רק לחיטה ולשעורה, ולא רק לתושבי העוטף. הנזק הוא בראש וראשונה מוראלי. אזרחי ישראל ברובם תמהים הכיצד זה ממשיכים העזתים לתעתע כך בצה”ל.

נכון, עיקר תשומת הלב המדינית־ביטחונית ניתנת בימים ובשעות אלה למה שמתפתח בגבולנו הצפוני, ברמת הגולן, לנהירת המוני פליטים סורים, ניצולי תקיפות הזוועה של צבא אסד בנתיניו בדרעא ובנותיה, לעבר גבולנו. זו אינה צריכה להיות עילה לתגובות הפרווה נגד המחבלים בעזה.

אין דומה ההסתערות של סורים אומללים על גדר המערכת בצפון להסתערות המפגינים העזתים על הגדר בדרום. הראשונים רק מבקשים ישועה בישראל. העזתים מוסתים לתקוף את ישראל ולסכן בתוך כך חייהם. כאלה הם בראש ובראשונה קורבנות של משטרים רודניים־רצחניים - של אסד העלאווי בדמשק, מצד אחד, ושל סנוואר החמאסי בעזה, מצד שני.

בין הפטיש לסדן

ישראל נתונה בין הפטיש העזתי לבין הסדן הסורי. צה”ל נמצא בימים אלה בדריכות כפולה, במעין חלוקת קשב בין המתרחש ברצועת עזה לבין המתרקם בסמוך לגבולנו בגולן. אבל צה”ל, שכבר עמד ולחם במלחמות העבר בשתיים ויותר חזיתות בעת ובעונה אחת, חייב לתת מענה לשם ולכאן; גם לבעיית פליטי מלחמת האחים הסורית, וגם - באופן מיידי ובלתי מתפשר - לבעיית העפיפונים.

הציבור הישראלי עייף משגרת העפיפונים, שמשלהבים את מפריחיהם, ואשר להבותיהם מכלות באופן שגרתי שדות ועמל של שנים. הפתרון לא בשמיים.