הרצון להגן על מעמד המדינה והצבא משותף למרבית האזרחים, אבל דומה שפחד מפני חריגים יחידים הניע תיקון מערכתי, במשרד הלא נכון, באמצעים לא נכונים ובמחיר בלתי נסבל. תיקון החוק הוא מערכתי, אבל יחול רק על החינוך הממלכתי היהודי, שהרי לשר החינוך אין שום השפעה על הזרם העצמאי ועל הזרם התורני, וגם על הזרם הממלכתי־דתי השפעתו מוגבלת.
האם, לנוכח העברת הצעת חוק הגיוס בקריאה ראשונה והסיכוי לאישורו בהמשך, ידרוש שר החינוך מהזרם העצמאי והתורני לחנך לשירות משמעותי בצה”ל או לשירות לאומי־אזרחי? האם ירחיק רבנים שיטיפו לסרבנות? האם יחייב את הזרם הממלכתי־דתי לחנך לשירות נשים וירחיק רבנים שיטיפו נגד? האם ידרוש מהזרם הממלכתי־ערבי לחנך לשירות לאומי־אזרחי?
משרד החינוך אינו המשרד הנכון לטפל בנושא. גבולות חופש הביטוי בישראל נקבעו בחוק העונשין (המרדה, הסתה, פרסום ידיעות כוזבות וכד’), בחוק איסור לשון הרע ועוד. ארגון שעבר על החוק לא יורשה להיכנס למוסדות החינוך, ועל התהליך יפקחו הרשויות הממונות על אכיפת החוק. אין זה מתפקידו של שר חינוך פוליטי ומתחלף. מזווית אחרת, משרד החינוך סותר את עצמו - איך מתיישבים שישה סעיפים בחוק, המחנכים לחשיבה ביקורתית ועצמאית, עם סעיף
השולל ביקורת?
התיקון נעשה באמצעים לא נכונים. שני המשרדים של הבית היהודי - החינוך והמשפטים, הגישו נוסח מוסכם לתיקון. חבריהם לקואליציה בוועדת החינוך הצביעו אוטומטית בעד התיקון, תוך התעלמות מוחלטת מהסתייגויות ענייניות. עריצות הרוב.
הצעת החוק מצטרפת לסדרת חוקים והצעות חוק אנטי־דמוקרטיות, שמטרתן להמיר מדינה יהודית ודמוקרטית במדינה יהודית וציונית. מחיר ההתעלמות מקבוצות משמעותיות בחברה ניכר בניכור, בבריחת צעירים, בחלופות חינוכיות ובייתור משרד החינוך כלא רלוונטי.
התיקון לחוק נעשה מאוחר מדי. חשיבה ביקורתית של צעירים בעידן הדיגיטלי אינה תוצר של מערכת החינוך בלבד. למזלנו, היא לא תצטמצם בגלל חוק. אולי אף תתעצם.
הכותבת היא חברת “הקואליציה לדמוקרטיה בחינוך", האוניברסיטה העברית בירושלים.