נפגשנו עם חברים בגלידרית אריה בחוף השרון בהרצליה, גלידה מיתולוגית שמאיר התענג עליה מדי שבת עם אבא שלו עוד כילד. כשהגיע תורנו לקבל שירות בדלפק המפוצץ באנשים, הופיעו לפתע כל העובדים והתחילו לשיר למאיר שיר הלל מלווה במחיאות כפיים. החברים שלנו, כמו שאר הנוכחים במקום, התפקעו מצחוק. רק מאיר הביישן עמד שם כל כך נבוך, שזו הייתה גם הפעם האחרונה שהלכנו לגלידריה הזו. לא שהוא חלילה ויתר על הגלידה, הוא פשוט העדיף שהגלידה תגיע אליו. ככה החלו משלוחי הטייק אווי במבחר טעמים שמאיר חגג עליהם בחצר הבית, כמו שהוא הכי אהב. לבד.
גרנו בהרצליה פיתוח ליד שכן מעשן ורועש. כביש החוף. כשמאיר עבר לערוץ עשר חיפשתי בית באזור המרכז. למאיר היו שתי בקשות: לחזור לעיר הולדתו הרצליה; ופרטיות. את הבית מצאתי אחרי חיפושים מרובים. ראיתי מודעה קטנה בעיתון שהציעה בית בודד על מגרש גדול במחיר דירה. כשהיינו בדרך מירושלים לשדה התעופה לאסוף את הבת שלנו אמרתי למאיר, "בוא נקפוץ להרצליה ונראה במה מדובר". מאיר אמר שחבל על הזמן, שזה לא הגיוני. אבל בגלל הסקרנות נסענו.
המודעה בעיתון תיארה בית בסגנון ספרדי. היינו בשוק. וואו, איזו מציאה! אבל אז המתווך הרגיע, "לא זה הבית למכירה, אלא ההוא ממול". הוא באמת היה בסגנון ספרדי אבל קצת דומה יותר לחורבה ספרדית. מתווך שלקח אותי לסיבוב בשכונה חודשים ספורים קודם לכן אמר לי, "את רואה את הבתים הסמוכים לכביש? אלה בתים לכל החיים כי אין להם קונים". אכן התברר שהדבר המוזנח לרגלי כביש החוף היה מוצע למכירה תקופה ארוכה ולא נמצאו קונים, לכן גם המחיר המשיך לרדת.
אבל אז הגיע מאיר. כל מה שהוא ראה זה את הפרטיות. בית מבודד, בלי שכנים ועם חצר ענקית. הוא היה מאושר. בחצר הבית הסתובבו טווסים, כלבים, ארנבות, תרנגולים וגם כמה עכברים (בשלב הראשון עדיין לא גילינו אותם). במקום דשא היה רק חול. נדנדה חלודה ושבורה נוטה על צדה ועל מה שראינו בתוך הבית עדיף לא להרחיב.
מה שהרתיע קונים פוטנציאליים היה נראה למאיר כמו הגשמת חלום. תוך חצי שעה הגיע עו"ד הרצלייני שהוזעק על ידי המתווך כשבתיקו חוזה מוכן. למען האמת קצת שיקשקנו. במקביל היינו חייבים למצוא ומהר קונה לבית שלנו בירושלים. אבל לא היה זמן לחשוב יותר מדי. היה משא ומתן קצר עם בעל בית שלהוט למכור. חתמנו וטסנו לשדה התעופה. נותרה רק בעיה אחת קטנטונת: איך הופכים חורבה כזאת למקום ראוי למגורים? אבל מאיר כמו תמיד ידע שיש על מי לסמוך – עלי. וכך היה.
כעבור מספר חודשים של עבודה מאומצת ונסיעות יומיות בין ירושלים להרצליה עמד לו בית משופץ להפליא, כשתפקידו של מאיר בתהליך הסתכם בביקורי נימוסין ונוכחות ביום המעבר.
נאמר לנו שבהרצליה פיתוח השכנים לא מאוד חברותיים, אבל ביום שבו נכנסנו לבית והתיישבנו מותשים על הרצפה בין אריזות הקרטונים לרהיטים, נשמעה דפיקה בדלת. בפתח עמדו השכנים מהבית ממול עם מגש שעליו היה מונחים קומקום תה ריחני וצלחת עוגיות. המחווה הזאת לא בדיוק תאמה את תדמית השכונה, אבל אז התברר שהם בכלל ירושלמים לשעבר.
מאיר היה מאושר בביתנו החדש. הסתובב לו בחצר רחבת הידיים עם מכנסיים קצרים, סיגרלה ואספרסו קצר, מברך על גורלו הטוב ועל הפרטיות המלאה. עם הרעש המטריד מהכביש לא הייתה כל בעיה. אני מודה שאת החצר אני אהבתי רק ביום כיפור.
ואז, ביום שישי לאחר שעברנו נכתב במדור הרכילות של מקומון בשרון: "מאיר נראה מסתובב בחצר ביתו עם מכנסיים קצרים וסיגריה. ברוך הבא לשכונה, מאיר". היינו בשוק. איך ראו אותו? אז הבנו שהגשרון התמים ליד הבית מהווה נקודת תצפית מעולה על החצר. הלכה הפרטיות.
ביום ראשון מצאתי מומחה בבניית גדרות. הוא הניח קורת עץ אחת על גבי השנייה כשאני ניצבת על הגשרון עם הטלפון ומנחה אותו להוסיף עוד קורה ועוד קורה, עד ששאף שערה משערות ראשו של מאיר לא נראית בשטח.
היינו מאושרים בבית הזה 12 שנים. כשמאיר חלה ולמרות התעקשותו כבר לא היה מסוגל לטפס במדרגות מצאתי את עצמי שוב בחיפושים אחר בית בהרצליה, בית עם הרבה פרטיות. רק שהפעם בנוסף היה גם צורך בנגישות.