אני בן 33, מתגורר בבניין מגורים שממוקם בין מחנה הפליטים נוסיראת לבין מחנה הפליטים אל־בורייג', מה שמכונה ברצועת עזה "אל־וויסטא" - המרכז. נשוי ואב לשני ילדים - עיסא בן 8 ושרה בת 4. משפחתי היא אחת מקורבנות ההפגזה האינטנסיבית של ישראל ביום שישי האחרון. הייתי בדרך חזרה מהעבודה בשעה 20:30 בלילה, כאשר ישראל תקפה באמצעות כמה טילים מוצב של חמאס ליד מחנה הפליטים בורייג'. התקיפה הייתה קשה מאוד והרעידה את הרחוב ואת כל הבניינים. קולות הפיצוץ של הטילים היו עזים ונוראיים. כאוס של ממש היה ברחוב שבו הייתי באותה עת, בדרכי לחבק את בני משפחתי בסיום של יום עבודה.
האנשים שהיו ברחוב לא ידעו מה לעשות. הם ברחו לכל הכיוונים באותן שניות. הרי בניגוד לתושבי עוטף עזה ולישראלים בכלל, לנו אין מקלטים. גם אין לנו מרווח זמן של 15 שניות להיכנס למצוא מחסה. כל אחד רץ לכיוון אחר, נמלט מהטילים ומהדי הפיצוצים שנשמעו באזור, מתפלל ומקווה שאף רסיס לא יעוף באוויר ויפגע בו.
הגעתי לבניין שבו מתגוררת משפחתי. דירה בקומה השנייה. בני, עיסא, היה במצב של היסטריה. הוא שילב בין צעקות לבין בכי. סבל מחרדה קשה, עד כדי כך שהתחיל להקיא. החרדה והפחד נמשכו עד לשעה 1:00 אחר חצות. אף אחד בבניין שבו אני מתגורר לא הלך לישון. קולות מטוסי הקרב והכטב"מים שחגו מעל בתינו גרמו לצעקות של חרדה ופחד בכל הבניין. מצב של היסטריה קשה. חשבנו אולי הטיל הבא ייפול עלינו. חשבנו על גורלנו שתלוי בטייס ישראלי, שאולי בטעות הוא יפספס את הנ.צ. שנקבע עבורו. היו דברים מעולם. החתונות שהיו באולמות הסמוכים וליד הבתים הופסקו. אף אחד לא חגג באותו לילה. אף אחד לא שמח. כולם חששו מהמצב.
לאחר השעה 1:00 קיבלנו את הבשורה על הפסקת האש שהתקבלה על ידי הפלגים הפלסטיניים. ההודעה הזו הרגיעה אותנו. שכנעתי את בני הקטן ללכת לישון, לאחר מאמצים קשים מאוד מצדי. הלכנו לישון עם פחד וחשש מהיום שאחרי. אנחנו כבר יודעים שברצועת עזה מדובר בהודנה חלשה, שבכל רגע עלולה להתרסק אל מול עינינו. בני סובל מטראומה. ידעתי זאת, כי הוא הרטיב את המיטה. אצלנו אין את הלוקסוס הזה לקחת ילד לטיפול נפשי או פסיכולוגי. אם אתה בחיים, זו כבר ברכה.
עזה חיה במצב כלכלי קשה. גם המרירות קשה. הסטטיסטיקה בעזה מצביעה על המצב הכלכלי וההומניטרי. העזתים רוצים שני דברים – הראשון הוא יציבות ושלום בתוך רצועת עזה, והשני הוא פתרון לבעיות ההומניטריות שנמשכות זה 11 שנים ועד היום אין אופק ואין פתרון לאבטלה, לחשמל שמסופק למשך שלוש־ארבע שעות ביממה, לחופש התנועה ולפתיחת מעברים. אנחנו חולמים על מים נקיים. 90% מתושבי הרצועה חיים מסיוע הומניטרי. האנשים רוצים לפתור את הבעיות הללו ולהרחיק מעצמם כל סכנה ביטחונית, במיוחד מלחמות.
אני פונה לישראלים, בעיקר לממשלת ישראל - אף פעם לא יהיו יציבות וביטחון ברצועת עזה, כל עוד נמשכים המצור והמצב הכלכלי הנוכחי. על ממשלת ישראל לאפשר לדייגים לעבוד בחופשיות. עליה לאפשר לאנשים לעבוד, אם זה בישראל או בעזה. צריך לייצר מקומות עבודה עבור האנשים. אם יהיו לנו ביטחון ויציבות כלכלית, אני חושב שכל ההפגנות על הגדר וכל הדברים שרואים כעת ייעלמו. ביטחון תעסוקתי וכלכלי לתושבי הרצועה פירושו ביטחון ויציבות כלכלית לישראלים גם בעוטף עזה. אז ניתן יהיה לדבר גם על הודנה ארוכת טווח.